ספיריטואלייזד – חסד מופלא

הסיפור כולו טמון בעטיפת האלבום. יד חשופה מושטת מצד ימין של התמונה, ואצבע אחת מורמת כלפי מעלה. האם זו פרודיה על הושטת האצבע המפורסמת של אי.טי? אולי מחווה לציור בריאת האדם של מיכלאנג'לו. אבל איפה אלוהים בתמונה? למה אין אף אחד בצד השני כדי להושיט אצבע בחזרה?
יש משהו מטריד בהצהרות של יוצרים שטוענים שאלבומם הבא יהיה שונה לחלוטין מכל קודמיו.  אך הצהרה כזו מג'ייסון "ספייסמן" פירס, שארבע אלבומיו הקודמים היו מדרגות ספירליות זוהרות לגן-עדן, מעלה את השאלה: מה בדיוק קרה? האם התייאש ג'ייסון מהחיפוש אחרי גיזת הזהב?

כבר בתקליט הראשון, Lazer Guided Melodies מ-94', המציא ג'ייסון פירס פסיכדליה מתמטית. סם מוזיקלי חדש, צליל המורכב מהמון צלילים קטנים ורוטטים שמשתלבים אחד בשני כגלגלי שיניים שנועדו לספק למוח מהירות התנתקות מכוח הכבידה. בעיניי, זה פלא שעד היום התקליט הזה לא נכלל בפקודת הסמים כחומר אסור לשימוש.  Pure Phase מ-95' מוכיח שגם ספייסבויז חוטפים את הבלוז ובעודו משוטט על מרחבי פאזות חשמליות טהורות, מתדיין ספייסמן עם עצמו על כל הטוב והרע שהסמים עושים לו.

"הנה זה מופיע והנה זה נעלם,
ואינני יודע לאן אני הולך
אבל הייתי עושה זאת שוב ושוב".

ב-97' יוצא Ladies and Gentlemen, We're Floating in Space שהוקלט בניו-אורלינס, ובו פירס עובר את כל שבעת מדורי הקריז כדי להתנקות מסמים, מהאשה שעזבה ומהלהקה שנשברה. ביצירת המופת ההיא, פירס הכיר בחולשותיו הרועשות והתוודה בגילוי-לב שבור על כל חטאיו. בעזרת מקהלת גוספל ושירים נוגים ואכזריים כאחד, הוא פילס את דרכו החוצה מהגיהינום, שאף פעם לא נשמע טוב יותר.
ב-2001 מסתיימת האודיסאה בחלל, כאשר Let it Come Down יוצא. עם הפקה גרנדיוזית, תזמורת פילהרמונית, מקהלות ענק ולהקת רוק, האלבום הזה נשמע בדיוק כמו גן-עדן. מושלם, מלאכי, יפה ולפרקים גם מעט משעמם.

והנה אנו מגיעים ל-Amazing Grace, שהוא תקליט ההתמודדות עם הבוקר שאחרי. עם הידיעה  שהיד המושטת על עטיפת התקליט לא תזכה למענה, כי במציאות אין רגע אחד של מחילה וגמרנו. החזרה בתשובה אינה מהפך טלוויזיוני בארבעים וחמש דקות כי אם רצף ארוך של ימים, בהם יופיעו התאוות מפעם כמפלט הקל והידוע. "תחזיקו בדברים החשובים באמת, האנשים שאתם אוהבים", מתחנן פירס לאחרים ולעצמו לראשונה מרשה לעצמו להיות פגיע וארצי מול המראה ולא רק מול אלוהים.

"אני לעולם לא חוזר לשם יותר", מצהיר האיש שידוע כסיוט פרפקיוניסטי למוזיקאים שעובדים איתו, הפעם הוא משחרר את הרסן ונותן ללהקה לנגן בספונטניות, משאיר טעויות בתוך התקליט ומרשה למוזיקה להישמע כקרעי חלומות וסיוטים מהעבר. הוא משתמש בגראז'-רוק ארצי כדי להמריץ את עצמו במקום המזרק, בחמלה של מוזיקת נשמה ישנה במקום האבקה, וברעש של ג'אז חופשי כדי למסך את הפלשבקים הרוחשים. לראשונה הוא מביט למציאות בלבן שבעיניים ובחורים השחורים שבתוכה. בלובן חיתוליו של בנו הקטן, ובשחור המצבה של חברו ריצ'י לי (סולן להקת Acetone המעולה, שהתאבד) ואפילו שולח מבט מבקר בלובן גלימתו של האפיפיור.

כאקס-נרקומן המגלה שאלוהים הוא שיא הרבה יותר גבוה מכל מחט, מתעסק כאן פירס באובססיות יתרה עם הדת ומוסדותיה. "התקליט הזה שואף להוציא את הדת מהכנסיה ולהחזירה לאנשים", מספר פירס בראיון. הוא מצטט את "ישו כוכב עליון" בשיר "Let it Rain on Me" ותוהה מה היה עושה ישו לו היה מגיע היום לכדור הארץ. אם הייתי צריך לנחש, ג'ייסון, הייתי אומר שהוא היה מקים להקה וקורא לה ספיריטואלייזד.

כמו המציאות האלבום הזה רחוק מלהיות מושלם. יש בו את הרגעים האלה בהם אתה יושב בלי סיבה ומחכה שמשהו יקרה. אבל שווה להחזיק אותו קרוב ללבכם, ולו בזכות אותם רגעים קטנים של חסד מופלא המצויים בו, וחסד, כידוע, הוא מצרך נדיר כל כך היום.