טרילוגיה אמריקאית – המלך המבול וטופלו מיסיסיפי

וַיְהִי הַמַּבּוּל אַרְבָּעִים יוֹם, עַל-הָאָרֶץ; וַיִּרְבּוּ הַמַּיִם, וַיִּשְׂאוּ אֶת-הַתֵּבָה, וַתָּרָם, מֵעַל הָאָרֶץ.  יח וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם וַיִּרְבּוּ מְאֹד, עַל-הָאָרֶץ; וַתֵּלֶךְ הַתֵּבָה, עַל-פְּנֵי הַמָּיִם.  יט וְהַמַּיִם, גָּבְרוּ מְאֹד מְאֹד–עַל-הָאָרֶץ; וַיְכֻסּוּ, כָּל-הֶהָרִים הַגְּבֹהִים, אֲשֶׁר-תַּחַת, כָּל-הַשָּׁמָיִם.  כ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה מִלְמַעְלָה, גָּבְרוּ הַמָּיִם; וַיְכֻסּוּ, הֶהָרִים.  כא וַיִּגְוַע כָּל-בָּשָׂר הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ, בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבַחַיָּה, וּבְכָל-הַשֶּׁרֶץ, הַשֹּׁרֵץ עַל-הָאָרֶץ–וְכֹל, הָאָדָם.  כב כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת-רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו, מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה–מֵתוּ.  כג וַיִּמַח אֶת-כָּל-הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה עַד-רֶמֶשׂ וְעַד-עוֹף הַשָּׁמַיִם, וַיִּמָּחוּ, מִן-הָאָרֶץ;

זה קרה כל כך מזמן, המים גאו וגאו, והגשם לא נפסק, האנשים דאגו, הם התחילו לזעוק – אלוהים רחם עלינו, בעיר קטנה במיסיסיפי, הנשים והילדים, צרחו והתפללו, אבל האל לא הקשיב, המבול הגדול של טופלו מיסיסיפי,, זה קרה בערב אחד, יום שישי אחד, אנשי טופלו, אי שם בין החוות, ענן שחור עלה ועלה, אי שם בטופלו מיסיסיפי, והגשם ירד, יום וליל, כל כך מזמן, כל כך מזמן…. בטופלו…

הביטו הרחק אל האופק, הביטו אל האופק, רעם שחור, הבהמה מועדת בדרכה לטופלו, אתה יכול לקרוא לרחובות האלו נהר, אתה יכול לקרוא לנהרות האלו רחוב, אבל אף שינה לא עמוקה כשנת האבן הזו. לכו לישון ילדים קטנים, איש החול בדרכו, המים גואים, והקצב בדם, איש החול הפך לבוץ, לכו לישון ילדים, גשם שחור בכל מקום, אף ציפור לא יכולה לעוף אף דג לא יכול לשחות, וביום ראשון השמיני לשנה, הבכור נולד מת, אבל בעקביו אחז התאום, אמא הניעי את העריסה לאיטה, עד שהמלך יוולד, כן עד שהמלך יוולד וילך בטופלו… מיסיסיפי. רק אלוהים יעזור לטופלו, המלך בא, המלך בא…

הלוואי והייתי בארץ הכותנה הנצחית, זמנים חלפו שם לא נשכחו, הביטו הרחק, הביטו הרחק: ארץ המובטחת.

נומה מלך, בא הלץ,

נומה מלך, בא הקץ.

האמת שלך ממשיכה לצעוד…

לזכרו של המלך היחיד שהאמנתי בו בחיי, אלביס אהרון פרסלי שנולד בדיוק היום בטופלו מיסיסיפי, לפני 82 שנה.

 

 

 

 

לבבות ועצמות: קארי פישר, פול סיימון ומותה של הנסיכה ליאה

מלחמת הכוכבים

ב 1978 הייתי בן שמונה. חיינו בפנמה סיטי וכל יום ראשון כשלא היה בית ספר, אבי ואני היינו הולכים לקולנוע. לא ברור לי למה, אבל הקולנוע של יום ראשון בבוקר הקרין תמיד סרטים מוזרים להפליא. סרטי מדע בדיוני משוחקים רע, סרטים על רקדני דיסקו שעושים תחרות על סקטים, סרטי מלחמה עתיקים, סרטים של KISS שבהם הם נחטפים בידי מדען מרושע ששולח במקומם רובוטים מאופרים לנגן ולהרוס את העולם…

אבל…

כבר מהשניה הראשונה הרגשתי שהסרט הזה אחר. הכתוביות שהלכו והתרחקו ממני, הזכירו לי ספר תורה שנגלל אל מעמקי החלל החיצון. כמה שניות לאחר מכם כשהופיעה החללית הקטנה על המסך הייתי מהופנט וכשהגיחה החללית הענקית שבלעה אותה, הייתי מעריץ מכור ומאוהב.  מעריץ של האן סולו, מכור למלחמת הכוכבים ומאוהב בנסיכה ליה. אולי זו הגאוניות של לוקאס בליהוק של קארי פישר לתפקיד. הנסיכה ליה, היתה פשוט חמודה להפליא. היא הזכירה לי את אחותי הקטנה ואת המורה שלי מבית ספר, היא פשוט נראתה מאוד רגילה וחמודה.  דמיינו כל כוכבת אחרת עם הבונקלך המוזרים האלה שנראו כמו קרניים של אייל שעשה החלקה, ותבינו כמה זה מגוחך היה יכול להראות על דאריל האנה או מישהי כמותה.

פול סיימון וקארי פישר

מנגינות ואלרגיות

ב1983 הייתי בן 13 וכמו כל ילד סביר שמעתי להיטי פופ, אייטיז כשזה לא היה רטרו, כל הדרך לבר מצווה. יום אחד נתן לי אילן לוזון – האח הגדול של חברי אורן – קסטה אדומה של סוני.  קח, תשמע מוזיקה אמיתית, לא כל השטויות האלו שאתם שומעים. בצד הראשון של הקסטה קט סטיבנס ייבב על זה שאור הירח עוקב אחריו, ומה הוא יעשה אם יאבד את ידיו, ואת עיניו, שמחת זקנתי חשבתי לעצמי, העיקר שתאבד את הקול שלך. במה הנודניק הזה טוב יותר מלהק שחפים חשבתי לעצמי… אבל היה לי כבוד לאח הגדול, שמעתי את קט סטיבנס עד סוף הקסטה. הטייפ היה כה משוכלל שהיה לו ראש מתהפך. מתוך הרחש של תחילת הסרט שמעתי פתאום רובוטים שרים…

אלרגיות, מנגינות, אלרגיות,

או זה מעניין חשבתי לעצמי, מה זה?

הידיים שלי לא יכולות לגעת במיתר הגיטרה… הקצב היה מוזר, קופצני אבל לא שמח. הזמר לא היה מרוצה. הוא רק התלונן ושאל שאלות – לאן לאלרגיות הולכות כשזה אחרי הופעה והן רוצות משהו לאכול?  מה שקנה אותי סופית, היה סולו גיטרה שהופיע בסוף השיר.

הגיטריסט ניגן כאילו הוא אינו מסוגל לגעת יותר מאלפית שניה במיתר. קצרצר והדוק, היתה לו מין בעירה באצבעות שהרגישה כמו התפרצות של מכונת יריה. המהירות סחררה אותי, וכל מחשבה על לישון עזבה אותי, וואו איזה מהירות, איזה ברק, איזה צרחה של הנשמה, בטח ככה זה מרגיש לעשות סקס, הייתי בן 13, זה ומוזיקה זה כל מה שהיה לי בראש וזה מה שחשבתי על כל דבר מלהיב באותה תקופה. ואז התחיל השיר השני

לבבות ועצמות

'אחד, ועוד חצי משוטטים יהודים

חופשיים לשוטט לכל אשר יבחרו

נוסעים ביחד, בסנגרה דה קריסטו

הרי הדם של ישוע

בניו מקסיקו…

בחלק האחרון של מסע שהם התחילו לפני שנים רבות'

יהודי הבנתי, אבל מה זה חצי יהודיה? כל הספרדית שלמדתי בפנמה לא עזרה לי להבין למה היהודים האלו משוטטים בתוך הדם של ישו? השיר היה רך ומתפתל ככביש הררי איטי ומעורפל. הגיטרה האקוסטית היתה יפיפיה מעבר לכל מה שאפשר לדמיין, היא סיפרה סיפור בפני עצמו.

קשת סיפור האהבה

קשתות גבוה באוויר המדבר

ידיו מתגלגלות במורד שערה

אהבה כמו ברק, רועדת עד שהיא גונחת'

הו אלוהים חשבתי לעצמי, אז ככה מרגיש סקס?

הייתי מהופנט ולא ידעתי ממה, רציתי לבכות ולא ידעתי למה, חשבתי על סקס, אבל הפעם זה הרגיש אחרת. כל כך מורכב, לא פתור, עצוב יותר ממה שיכולתי להבין או להכיל. החיבור הזה בין לבבות ועצמות, היה קסום ומטלטל כאחת. לא הבנתי מה לי ולמשבר אמצע החיים של אדם שלא הכרתי, אבל השאלה הזו ריחפה בעוצמה – למה שלא תאהב אותי, בגלל מי שאני, ואיפה שאני והתשובה האכזרית הזו – כי זה לא ככה בעולם, ככה אני אוהב אותך, ככה אני אוהב, ככה אני אוהב אותך.

השיר המשיך ונבנה. הקצב הרך ערסל את נשמתי, היה בו משהו שנסע ללא הרף, אבל לא היה בו שום דבר מחדוות הנסיעה. רק רכות ואבדן, השורות האלו – הכלה היתה מדבקת, היא בערה כמו כלה… לא הבנתי מהן "פרסי הנחמה" כפי שהתגלמו במסדרון המקושת של סיפור האהבה, אבל דמותה לצידו ברכב, אי שם בהרים, נראתה לי כמו חידת החיים עצמה, משהו בה היה נואש וקשה, הגיטרה היסתה פעמה והצתלצלה, כלי ההקשה דחקו את הקץ, אבל כל השיר דהר אל סופו, עד תומו. זה היה חושני להפליא המקצב היה עצוב מעבר לכל מה שיכולתי להבין, הדופק רעד, אור מכונית מהרחוב הבזיק על קיר החדר המרוחק, וכל מה שחשתי באותו הרגע התמרכז והתמקד לנקודה אחת קטנה של זמן, יקום שלם ומסובך גאה בי, עד שזלג כדמעה לבנה במורד החולשה, אל מכמני החושך שנותר בקצה הדהוד המכה האחרונה של התופים…

 השיר הבא כבר התחיל להתנגן, אבל לא יכולתי יותר, עצרתי, איכשהו הבנתי כבר אז שבאותו הלילה שמעתי משהו שלא הייתי צריך לשמוע.

אני לא זוכר אם זו היתה תמונה או כתבה,  במעריב לנוער או ב24 שעות, הזמר היהודי פול סיימון התחתן עם קארי פישר, יהודיה למחצה. פישר תופיע השנה שוב כנסיכה ליאה בסרט החדש של מלחמת הכוכבים… לא הייתי צריך לקרוא יותר, ידעתי שזאת היא, כל סימן שאלה בעיניה, כל חיוך משוגע בשפתיה, התאהבתי בה במלחמת הכוכבים, למדתי כמה מסובך זה לאהוב אותה דרך השיר של פול סיימון, הכרתי את אחורי הקלעים של סיפור אהבתה המקושת, כמו שהכרתי את מיטתי בלילות.

קארי פישר 1983, שובו של הג'דיי
קארי פישר 1983, שובו של הג'דיי

שובו של הג'דיי

החושך ירד, זה היה הפרק האחרון, או כך לפחות חשבנו. הכתוביות התגלגלו אל מעמקי החלל, התרגשתי כל כך. הקרב הגדול בין אור לחושך יבוא אל קיצו הערב. זהו, לא יהיו יותר סרטים עם לוק סקייווקר. כמה תמימים היינו. כוכב המוות, מירוץ האופנועים המרחפים, ההפשרה של האן סולו, הכל היה מקסים ונפלא. אבל כשהנסיכה ליאה הופיעה על המסך קשורה בקולר לג'אבה, ביקיני מנחושת על גופה, ליבי החסיר פעימה. הסטתי את מבטי, לא יכולתי לראות אותה כמעט בעירומה. לא קימורי גופה הם שהביכו אותי, אלא נבכי נשמתה, קשת אהבתה. עבורי היא לא היתה הנסיכה ליאה יותר, היא היתה רק קארי פישר, כל הדרך ממעמקי החלל החיצון, היהודיה החצויה מהשיר הכי יפה של פול סיימון.

 

'אתה לוקח שני גופים, ומסובב אותם לאחד, והם לא יתבטלו לעולם…

לבבות ועצמות

לבבות ועצמות'

 

עשורים לאחר מכן,  בנסיעות כה שונות, מעיניים כה דומות, ומאותן סיטואציות בלתי פתירות נוצרו שתיקות וזכרונות אחרים. כששמעתי הערב ששקארי פישר הלכה לעולמה החלו תווי הגיטרה הכסופה שוב להתנגן מרחוק, קשתות בגובה אוויר המדבר, ידיו גולשות בשערה, כמה תמימים היינו אז, בקשת סיפור האהבה, כמה תמימים, לבבות ועצמות…

לזכרה של הנסיכה ליאה / קארי פישר. 2016-1956

הזיוף שרצה להיות אותנטי – אגדת ילדים למבוגרים, מאת ג'ורג' מייקל

'הנה, אפילו השרמוטה הזו, הוכיחה שיש לה לב.'
כל דבר בחדר היה מלאכותי. החל מהפרחים הצבעוניים מדי, וכלה בקרואסונים הלחים. אך זו היתה התפאורה ההולמת ביותר למעמד המביש שבו עמדנו להשתתף. רגע לפני שאימפריות מתפוגגת והופכות לאבק ההיסטוריה, הן נראות, בעיקר לעצמן כענקים בשיא עוצמתם. ידענו שאנו עומדים בפני תקופת שינויים גדולה. הפחד הגדול היה דיסקים צרובים. אף אחד לא חשד שנפסטר וMP3 נמצאים מעבר לפינה.
כך נקראנו כמה אנשי מפתח ומנעול בתעשיית מכירות המוזיקה להפגש עם זמנכ"ל המכירות החדש של הרשת. האיש סיפר בגאווה שהגיע מתעשיית המזון ולא ראה כל הבדל בינה לבין תעשיית המוזיקה – בעצם היה הבדל אחד – "כאן אף אחד לא מתלונן שהמוצר שמכרנו לו פג תוקף ומקולקל" חתם הזמנכ"ל הזחוח עם בדיחה שתוקפה פג עוד לפני שהחיוכים המאולצים נמתחו.  על הפרק עמד מבצע חדש של תעשיית המוזיקה העולמית הוצאת אלבומים מרכזיים ומאוד מבוקשים במחירים שהלכו לכיוון ההפוך – למטה.
השרמוטה המדוברת היתה מדונה, והזמנכ"ל הדברן היה מהאנשים שבשבילם כל נשות העולם נפלו לאחת משתי קטגוריות: הבנות שלו או שרמוטות. חיכינו למוצא פיו אלו בשורות חדשות יביא הזמנכ"ל והוא התחיל, אתם חייבים למכור את מוצרי הרשת שלנו יותר, רק כך ההכנסות יאפשרו השארות בתחום הזה.

הסתכלנו אחד על השני, בשביל זה היו צריכים להביא זמנכ"ל בכל כך הרבה כסף?

חשבתי כיצד נוכל לעשות את זה, ואני חושב שהגעתי לרעיון פשוט גאוני, ועדיין גאוני בפשטותו…

הזמנכ"ל הזחוח הביט בכולנו ונתן לשתיקה להתפשט בחדר עד שרחש המזגן הוא כל מה שנותר.

נאמר שנכנסת לקוחה לחנות, ואומרת לכם שהוא רוצה את האלבום החדש של – לא יודע, נאמר, סלין דיון כן, והיא שייכת לחברת XXX, אז כאן אתם נכנסים לתפקיד, המטרה שלכם היא שאתם תתנו לה תחליף מהחברה שלנו, נאמר, מה שמה של השרמוטה הזו – מדונה?  ראיתי את הקליפ החדש שלה והנה אפילו היא הוכיחה שיש לה לב ולא רק כוס מכסף…  ככה לא נבזבז את הכסף שלנו על חברות אחרות.

ההתקוממות היתה מיידית – מוזיקה זה לא נקניקיות, אתה לא יכול להחליף סלין דיון במדונה, מי שרוצה אותה – רוצה אותה.

בתחילה התבצר הזמנכ"ל בזחיחותו, אבל ככל שחלף הזמן החלה סבלונותו פוקעת עד שלבסוף נמאס לו מכל הארטיסטים וקולו עלה 'מה אתם מתווכחים? ביג דיל בא מישהו רוצה אלטון ג'ון ואתם תמכרו לו את ג'ורג' מייקל! למה יש הבדל? זיוף זה זיוף…'

נזכרתי בסיטואציה הזו אמש כששמעתי שג'ורג' מייקל הלך לעולמו.  במשך שנים רבות זה בדיוק מה שחשבתי על ג'ורג' מייקל, "יפיוף-זיוף". אנשים ששכל הרגשות שלהם עוצבנו בקליפים של האייטיז, שבו צלליות עושות אהבה בדרמה גדולה על רקע תריסול ומאוורר ברקע, רק כדי להתעורר בבוקר שאחרי על מצעי סאטן אדומים ומלאי חרטה…

איזה חארטה, חשבתי לעצמי ובזמן שלעגתי למי ששר את הסלואו הכי מבוקש בכיתה ח', נו אתם יודעים זה עם הסקסופון שעושה… ייחלתי שמישהי תבוא ותגיד לי תרקוד איתי את הסלואו הזה?

אבל עם השנים גיליתי שגם ל"יפיוף -זיוף" יש משהו מעבר זה התחיל הרבה לפני האינטרנט כשהיית צריך לשמוע על מוזיקה הרבה לפני ששמעת אותה, התקיים לו מוסד "האח הגדול". זה שתפקידו היה לעצב לך טעם טוב עם תקליטים של להקות רוק אמיתיות, במקום כל השטויות האלקטרוניות של הגל החדש.  לי לא היה אח גדול ועד כמה שאופיר, אחיו הגדול של אלעד שופן חברי הטוב, חינך אותנו לקינג קרימזון ג'נסיס וקאמל, עם השנים גיליתי שהתפתח מוסד אחד מתחת לאף כשלא שמתי לב –  "האחות הקטנה" ומירב אחותי הקטנה, מאוד אהבה את וואם.

לעגתי לה, חיקיתי את צעדי הריקוד המטופשים, "תעירי אותו לפני שאני הולך לגוגו" – מה זה אומר בכלל??? אבל בכל לילה שהגיע התור שלה לשים מוזיקה במערכת, היא היתה נרדמת עם האלבום של וואם. בשקט בשקט, הייתי נשאר ער ומחכה לשיר האחרון, רגע לפני סוף הצד… היה בו קסם נדיר, זה שמצליח להבעיר רגשות גם דרך שלג של קיטץ'

אמרתי לעצמי שזו גיטרת הג'אז שעושה לי את זה, אבל לשיר הבא כבר לא היה לי תירוץ אסטטתי, הוא פשוט היה יפה ומשהו בכאב והפחד שלו היה אמיתי.  היום במבט לאחור השיר נשמע ונקרא כל כך שונה מאותם ימים. מפתיע כמה עומק ניתן למצוא במראה.

התקליטים התחלפו בדיסקים. חייבים יבין התחלף בMTV, ופתאום הקליפים היו שם. ג'ורג' מייקל הוציא אלבום שאמר להקשיב בלי דעות קדומות, וכשהשיר הזה התנגן לו, הבנתי שמתחת לכל הפלסטיק הזה יש בן אדם, שגם אם נולד יפה כמו אל יווני, עם גוף מושלם, הוא עדיין צריך אמונה ובשביל להאמין אתה חייב להכיר היטב את הבלוז. איך אמר דוד המלך כשביקש למצוא את הנקודה הנמוכה ביותר כדי לבחון איך לעלות ממנה –  כמה שהתהום קרוב יותר תהיה האדמה רטובה יותר.

באלבום הבא ג'ורג' מייקל ביקש שאקשיב בלי דעות קדומות, העולם היה שטוף בגיטרות גראנג' ולצד קורט קוביין ג'ורג' מייקל הרגיש כמו זיוף שמנסה להיות אותנטי ולא יודע איך. שיר אחד מתוכו תפס אותי, אחרי אינסוף דוגמניות על, ההברקה היתה לשים רק את המילים כקליפ, היתה מדהימה. פתאום ראית שג'ורג' מייקל גם יודע לכתוב מילים, ובמפתיע גם היה לו מה להגיד.

אלו היו השנים הרעות. אחרי הרצח, כולם רצו להייטק, אני נשארתי לטאטא מדי בוקר את החנות, חסיד שוטה של עולם ישן שהלך ונמוג עובד בתעשיה שדעכה אל קיצה. ואז הופיע הדיסק הזה, הוא היה המסטרפיס של מייקל, והדרך שלי לפתוח כל בוקר במשך חודשים. דברת אלי כמו ישו לילד, הדימוי הזה שבה אותי. את ישו אהבתי עוד מהשנים בבית הספר הבינלאומי, תמיד נראה לי כה רחום וחנון ביחס למשה ריבנו הזועף. הייתי שקוע עמוק בלב המאפליה, נותרתי ילד בפנים, בחוץ העולם התבגר, לא קפצת ממנה היום, חלפו כל כך הרבה שנים, מי היה מאמין שפרקי אבות יתורגמו כל כך יפה לשירי פופ…
משהו באלגיות על אובדן האהבה, בחללים העצומים שעטפו את קולו, גרמו לאלבום הזה להיות שילוב בלתי אפשרי של מוזיקת אמביינט שרויה בעצב רגשני שהזיז משהו בליבי. הייתי שומע את LOW מצד אחד וג'ורג' מייקל מצד שני, מי חשב שלעצב יש סוף? שנים מאוחר מדי עזבתי, ועברתי הלאה "מוזר? האם את לא חושבת שאני נראה מבוגר יותר?"

לפני כמה שנים, רציתי לקנות לאימי כרטיסים להופעה של אנריקו מסיאס אליל נעוריה.

בשום פנים ואופן לא!

אבל אמא למה?

כי אני לא רוצה לראות כמה הזדקן.

אנחנו כל כך אוהבים להקפיא ולשמר את כוכבי הפופ שלנו בפורמלין הזרקורים.  כל עוד הם מושלמים ומשמרים את חיוניותם אנו יכולים להעמיד פנים, שגם אנו כמותם, כוחינו במותנינו ונעורינו הנצחיים עוד איתנו. לפני שנה ראיתי תמונה מזעזעת של מייקל, והבנתי את אימי. כאב לי כל כך, חשבתי שבשבילו, אבל האמת שכאב לי עבורי. הבנתי את אימי. כוכבי פופ הם לא יצרני הפסקול של חיינו, הם הזכרון החי של נעורינו. כנעורינו, כוכבי פופ נמוגים עם הזמן ורק הרבה אחרי שהם נעלמו, אתה תוהה לאן הלכו, ואיפה היית כל הזמן הזה.

אם לא הכרתם אישית, הצער הגדול על מותם של מוזיקאים שליוו את חייך אף פעם איננו על לכתם, זהו צער על לכתו של חלק מחייך לעולמו, והפעם בצורה סופנית. מאלביס ועד מייקל ג'קסון, כולם יודעים שאין קאמבק מהמוות. רק נוסטלגיית שעווה בטור אינסופי מלאס וגאס ועד קמצ'טקה. ג'ורג' מייקל התחיל כזיוף של תעשיית הפופ, ונלחם כל חייו על זכותו להיות אותנטי גם בעולם שכולו פלסטיק מוזהב. מייקל נפטר והוא רק בן 53.  "צעיר" אומרים הוריי על כל הנפטרים שקרובים אליהם בגיל, הבוקר גיליתי לתדהמתי שמייקל היה מבוגר ממני בסך הכל ב7 שנים, כל כך צעיר חשבתי לעצמי, כל כך צעיר…

פרגמנטים רוקנרולים, מחשבות מילים וצלילים, לזכרו של צ'רלי מגירה

כבר במפגש הראשון עימו, הבנתי שצ'רלי מגירה היה אדם שחי את חלומותיו עד תומם. היתה סביבו מין הילה מגוננת של מי שנמצא תמיד בדרך ל… ואילו אתה וכל הסובב אותו, הם רק תחנה חולפת בדרכו. כאילו שהמציאות הבנאלית ביותר – של חשבונות מים, של מה עשית בצבא, ומה אתה חושב על הפוליטיקה, אף פעם לא הצליחה לסרוט אותו או להכשיל את צעדיו המהירים קדימה בנעליו המבריקות והן תמיד היו מבריקות.  במקרה שלו זה היה ברור שזה לא באמת שינה מהיכן הוא מגיע, גבי אבודרהם מבית שאן יצר את צ'ארלי מגירה מקרעי חלומותיו ושלל אהבותיו. ואם העולם סביבו לא היה מסונכרן עימו, הוא עשה את מה שתמיד עשה, חייך, העביר אצבעות בבלוריתו, והמשיך קדימה כמו מי שחי בסרט שלו, בשביל המיוחד שלו.

צ'רלי לא ניסה להסתנכרן עם העולם, עם קסם אישי בלתי נגמר, הוא חתר כל חייו לסנכרן את העולם אליו, ולהכיר לכולם את העולם הפלאי שבתוכו חי. צ'רלי מגירה היה איש שכופף את חוקי הזמן והמרחב רחוק כל כך אחורה והצידה, עד שלרגעים היה נדמה כי הוא מצא את השער אל העתיד. והעתיד שלו זהר לפניו כמו פסל אייקוני של אלביס מואר באורות הרחוקים של ממפיס. שכן רק אדם עם דמיון כה רב יכל, להגיע לבסוף אל הארץ המובטחת ולצלוח אותה מקצה אל קצה עם גיטרה איטלקית עתיקה,  בלורית חצופה, ואמונה דתית עמוקה ומוצדקת בדרכו. שכן צ'רלי מגירה היה אדם הדוק ואדוק באמונתו, ולדת שלו קראו בפשטות – רוק'נ'רול.

צ'רלי מגירה וההיליביליז של עמק בית שאן
צ'רלי מגירה וההיליביליז של עמק בית שאן

מתישהו בשנת 2001 נתן לי יורם אליקים מפאקט, דיסק עם עם המלצה ברורה – תקשיב זה טוב. כפי שלמדתי עם השנים הטוב של יורם היה המ-ה-מ-ם של שאר בני האדם. אבל לא היה צריך לשכנע אותי יותר מדי, כחובב של אלביס והפיפטיז, היה לי ברור שמי שהוציא את הדיסק הזה ידע בדיוק מה הוא עושה. מהעטיפה עם השם המוזר "דה אבטומטיק מיסטרזינגר ממבו שיק" דרך שמות הקטעים הסוריאליסטים ועד צילום העטיפה, מידידעתי שמדובר באדם שחי את עולם המוזיקה הנאיבית של שנות החמישים, אבל זה אפילו לא התקרב להכין אותי למה ששכן בפנים. החזון המוזיקלי השלם והמהפנט שצ'רלי יצר, כמו צליל הגיטרה הבודדה שלו, זו שקראה ממרחקי הריורב האינסופי, כבשה אותי.

התקשרתי ליורם – מה זה? ראישו? איזו להקה ישראלית עלומה מהפיפטיז? לא לא, זה צ'רלי מגירה, והוא מעכשיו, ואז הוסיף בחיוך – פחות או יותר. איך זה יכול להיות אמרתי לו?  אי אפשר לחיות ולכתוב ככה היום, מה זה הוא הגיע מהחלל החיצון? דומה, השיב לי יורם, בית שאן.

כל כך נפעמתי מהמוזיקה של מגירה, מהיכולת שלו לקשור את המקום שממנו הוא הגיח אל חלומות הרוק'נ'רול – Down At The Rasco הוא קרא לאחד הקטעים היפים באלבום ומייד היה לי ברור על מה הוא מדבר. מגירה הגיח מהפריפריה הישראלית כדי להפוך את המקום הכי רחוק מלב העניינים, לדבר הכי מעניין שקרה בסביבה. בחסדו המופלא ועם צליל גיטרה בודדה, הצליח מגירה להפוך את בית שאן, כור מחצבתו, לדבר הכי מגניב שיכולת לדמיין. לעיר שדיויד לינץ' נוסע כדי לנפוש בה כדי לקבל השראה. ביקשתי מיורם את הטלפון שלו, והתקשרתי מאוד התעניינתי בפרטים הטכנים. כיצד הצליח לרקוח  צליל כל כך מדויק של שנות החמישים. איך שהוא ענה לקו בדיבור החולמני שלו, הבנתי את התשובה.  היתה לי תחושה שאני מדבר דרך מכונת זמן אל אדם שבא מהעתיד, מצא חוברת קומיקס משנות החמישים ומיד הבין איפה כל האנושות טעתה, ושם לעצמו מטרה לתקן את הדרך.

מאוחר יותר שוחחנו על האלבום, והוא שמח לספר לי בפרוטרוט על דרכי ההקלטה שלו, אבל זה לא כלל שמות של ציודים, מיקרופונים או פרטים טכניים. "אני מסתרק יפה ושם את החולצה הטובה ביותר שלי לפני שאני מתחיל להקליט" אמר כמגלה לי סוד גדול, ובמובן מסוים זה באמת היה הסוד הגדול שלו. באותו הרגע הבנתי שנתקלתי בדבר האמיתי – האיש לא היה רטרו בשום דבר, הוא פשוט חי את העולם המוזיקלי שלו בכל רגע ורגע מחייו. זו לא היתה מסיכה, הוא פשוט חי בקרבנו כמי שחי ביקום מקביל שבו אלביס מעולם לא מת, בית שאן היתה עמק של בורים כפריים, ומגירה נשלח לכאן עם משימה – לגאול את בני האדם מהשעמום והשגרה עם חולצה זוהרת, גיטרה מחודדת, והרבה אור בעיניים.

באותה תקופה לימדתי סאונד והפקה במכללת ספיר והזמנתי אותו למפגש עם תלמידי הקורס. רציתי להראות להם שזה לא רק הציוד אלא גם האטיטיוד. צ'רלי היה נרגש לקראת המפגש והגיע מוכן עם פתק גדול ועליו שלל עצות למוזיקאים טכנאים ומפיקים. הדבר הראשון שהתחיל בו היה ציטוט של הדלאי למה -"אינני יודע אם היקום אם כל הגלקסיות שבו, כוכבים ופלנטות, הוא בעל משמעות עמוקה או לא. אבל זה ברור שאנו כבני אדם החיים על פני הפלנטה הזו, ניצבים בפני המשימה ליצור חיים שמחים יותר לעצמנו, ולכן, זה חשוב לגלות מהו הדבר שיביא את האושר הגדול ביותר."

התמונה שלו מחייך ברוחב לב מחזיק ביד את הפתק נרגש בפני כל התלמידים חוזרת אלי כעת. בתחילה הסתכלו עליו התלמידים בתמהון גדול, שכן לא היה להם ברור מי זה הווירדו הזה, ואיך להכיל את האיש הייחודי הזה שמדבר על תסרוקת ולצחצח נעליים לפני שאתה לוחץ על הדיסטורשן. עד שצ'רלי התחיל לפרוק את האפקטים בפדלים שלו, ושם בין כולם, שילב מגירה צפרדע ירוקה וקטנה מפלסטיק, עליה היה לוחץ בכל פעם שרצה להשמיע צפצוף. הצפרדע שברה את הקרח. וכמוני, גם התלמידים התאהבו באישיות המיוחדת שלו ובמוזיקליות יוצאת הדופן שלו, והדרך מלאת הכבוד ומטרה שבה הוא התייחס אל הגיטרה ואל המוזיקה שלו.

הוא אמנם יצא מבית שאן, לתל אביב, ברלין, אמריקה… אבל ללהקתו קרא The Bet She'an Valley Hillbillies ולא במקרה. בכל פעם שדיברנו או נפגשנו חשתי כי תמיד נוכחת ישות נוספת עימנו, משק כנפי ההיסטוריה, תחושת שליחות עמוקה, או הבנה אמיתית שהוא מנסה לחלוק עימנו את עולמו. תקראו לזה איך שתרצו, האיש היה ייחודי שופע רעיונות, ותמיד עם תחושה שהוא ממש בדרך, תמיד בדרך, הולך בדרך הגדולה עד שיגיע. ואם יש שביב של שמחה או אור בידיעה המרה על מותו בגיל כה מוקדם, הרי שזו התחושה שלפתע רואים את כל הדרך המוזיקלית הייחודית שעשה מגירה בעשור וחצי שחלפו מאז צאת אלבום הבכורה שלו, כסיפור אחד עם התחלה ברורה ומבריקה, אמצע מזהיר ומליל אמש, גם סוף.

להתראות צ'רלי ובין שיר לשיר, מסור ד"ש אוהב לאלביס…

הקדשתי לצ'רלי תוכנית מיוחדת של הקצרפיריה וניתן לשמוע אותה אם תלחצו כאן 

ילדתי שלי, מאיר אריאל והמוזה, צומת אחת לפני התהום.

מתישהו בתחילת חודש יולי 1999 מצאתי את עצמי נוסע בסיטרואן קטנה וחבוטה של חבר אל קצה הערב. הייתי בסוף שנות העשרים לחיי, חודש אחרי שאלבום הבכורה הבודד של בלובנד ראה אור, וחיפשתי ללא הרף משהו שירפה את תחושת הבדידות. היא היתה מגיעה מדי שישי לחנות שבה עבדתי בקניון המאופק בעיר האבק, צמוד לתחנת הנדידה של חיילי ישראל אל עבר התחנה המרכזית, תל אביב. עגיל קטן באף, שיער חלק שבקושי כיסה חיוך ממזרי ועיני חקירה מתמשכת לתוכך, היה בה משהו שלא הרפה מהחיים ומנשמתך, משהו שהבעיר בי משבוע לשבוע רמצים של גאולה וחיכה לבואה, עד שיום שישי אחד אזרתי אומץ
אפשר לעזור לך?
אתה בטוח שאתה יכול?
מכאן ואילך השיחה נמזגה בין הנאמר לנסתר –
אוהבת מוזיקה ספרדית?
אני עומדת ליד המדף שלה, מה אתה חושב?
אוהבת את סראט?
אוהבת?! מתה וחיה ממנו…
לי זה הספיק, ליבי היה ממילא ארוז בתרמיל הגדול שסחבה על עצמה. מורה בערד במשך השבוע, ובסופי שבוע נוסעת לבקר את הים והמשפחה בצפון, אבל אתה מוזמן לבוא לבקר אותי ביום חמישי הבא בערד…
זו כל ההזמנה שהיתי צריך כדי לזרוע עצי חלומות לאורך הכביש המתפתל מעלה ומטה בין באר שבע לערד, בערב מואר בסיטרואן לבנה וחבוטה.
קבענו במוזה. הפאב היחידי בערד הוא הכלאה בלתי אפשרית בין מסבאה מהמערב הפרוע לבין מועדון אוהדי כדורגל שיצא מכלל שליטה, תחנת תדלוק פחמימות וחלבונים לאופנוענים שמחפשים את החופש האבוד היכן שהוא בהתפתלויות הדרך לים המוות.  כמוזיקאי שחי בדרום, הכרתי את המוזה היטב שכן ארבע שנים לאחר האסון, זה היה המקום היחידי בערד שעוד ארח הופעות מדי פעם.
החניה בקצה תחנת הדלק היתה ריקה למדי,  נעמדתי בפתח המוזה, מסתגל עוד רגע לערב מפיג הצללים והספקות שעמד לרדת, כשעיני קראו את השלט הקטן שמולי וליבי צנח "הערב מאיר אריאל, בהופעה"….
כמעט ולא האמנתי לעיניי, באותו הרגע נזכרתי איך שמעתי לראשונה את מרבד הלחשים והקסמים שהתחבא ב"שדות גולדנברג" או כפי שכולם מכירים אותי כ- ילדתי שלי. המילים המוזרות כישפו אותי באלף גוון ובחידת מרחקיו, הן לכדו את דמיוני וגרמו לי להפליג אל עבר חיים אותם לא חוויתי ומקומות בהם לא הייתי, רק דרך הצלילים שהגיעו אי שם מהחלל החיצון. שנים רבות לאחר מכן, ישבתי עם יהודה עדר שהפיק את השיר והאלבום "וגלוי עיניים" וביני לבין עצמי תהיתי אם יש טעם לנסות ולהסביר כמה חשובה היתה שעת המיסתורין ששמעתי קורנת באור צללים מוזהב באותו יום שישי מתוך הטרניזסטור הזב והאכזב.
הערב כמעט התחיל כשהיא הגיעה, אתה נרגש בגללי?
זה מאיר אריאל! השבתי.
לא מכירה, הוא מדהים, מספר סיפורים ומכשף של מילים, הוא כמו בוב דילן רק בישראלית, שיר אחד שלו אפילו הציל אותי מלהשאר בגרעין נח"ל וגמל אותי מכל חלומות הקיבוץ שהיו לי
איזה שיר?
ארול, ארול – עניתי לה
התיישבנו רחוק מעט אנשים היו שם באותו ערב, היטב ידעתי מדוע בא אריאל להופיע בערד בפאב נידח, צומת אחת לפני התהום. האמירות שלו על הקהילה עוררו גלים והשמועות על הגירוש מתל אביב הגיעו גם לדרום. כמי שהכיר את שיריו ידעתי שמדובר באמן ייחודי, בעל אישיות כפל משמעות, עם דמיון תלת ראשי שתמיד הכיל ארבע זויות ראיה כלפי כל מה שנקרה בדרכו. וכפי שהעיד על עצמו, האיש לא עלה על העץ אם לא ינק, ולחשי העשב טלטלו את מוחו המפואר מדי פעם לפינות אפלות של תת מודע זמני מודע או לא מודע.
הלילה הלך והתערפל, התערבל, השתכלל, התגלגל והשתבלל, לא יכולתי להוריד את העיניים. עין אחת עליו ושיריו אחת עליה וגלי תשוקותיה. הלכתי והתמגנטתי לחשכה במקום שם יש כאילו, חשתי כשדה מגנטים בעלי קוטביות הפוכה. המגנט דמוי פרסה שהתחיל בליבי ונגמר במכנסיי התמגנט אליה. לעומתו המגנט שבראשי התמגנט אל הבמה היא חלמה על סראט אני קיויתי לאורגן חשמל, היינו עסוקים בבין לבין שבינו לבינה, היא לא התחברה במיוחד אל התופעה אבל היתה נדיבה מספיק לחלוק את חסדיה במפגש ביננו עם האור המאיר שעמד ללא תאורה בספק במה בקצה הפאב.
בסוף ההופעה רגע לפני שקמנו ללכת, מאיר נותר כמעט לבדו אורז את גיטרת האוביישן שלו, "גש אליו, אתה כל כך אוהב אותו, לא תגיד לו משהו?" אמרה במבט ממזרי ונוצץ,
אבל מה אגיד לו השבתי?
מה שאמרת לי, שכישף אותך, שאתה כותב ויוצר בעצמך ושאתה אוהב את המוזיקה שלו…
לא יודע אני נבוך, ואין לי משהו חכם להגיד לו, בואי נלך
"אהבה לא צריכה להיות חכמה היא השיבה, היא צריכה להראות ולהרגיש…"
לא לא, מביך, יהיו הזדמנויות אחרות…
אתה בטוח שאלה?
חייכתי
טוב משכה בכתפיה, איך שאתה רוצה, בוא נלך אליי…
אבל לא היו הזדמנויות נוספות. פחות משבועיים אחרי ההופעה בערד, שמעתי ברדיו שהזמר מאיר אריאל נפטר הערב, זה היה מפתיע כמעט כמו המספר שלה שהופיע על מסך הנייד, משלל מרחקיה וגווניה, היא התקשרה רחומה יותר:
לא יהיו הזדמנויות נוספות אמרה…
אני יודע, השבתי בקול צורב מכאב, רק שירים.
היום בערב אופיע באירוע ההשקה לביוגרפיה של מאיר אריאל אותה כתב מורי ורבי פרופ' נסים קלדרון, אל תטרחו אין כרטיסים. רציתי לחלוק עמכם את הסיפור הזה על מאיר אריאל. כמו מאות אלפי סיפורים ורגעים שהיו קשורים בחייו ויצירתו של מאיר אריאל ונכתבו כחלק מהביוגרפיה הפרטית שלי ושל רבים ואחרים. זו עבודה משונה מאוד לעסוק ביצירה, המדדים הכמותיים לא משקפים כהוא זה את עוצמת הקרבה אל הלב והחיים ששיר או שורה יכולה לעשות. היום בערב ניתנה לי הזדמנות נוספת להגיד באיחור של 17 שנה, את מה שרציתי להגיד באותו ערב, צומת אחת לפני התהום, ולא היה לי אומץ. תודה מאיר, בזכותך חיי הם מה שהם.

בוב דילן זוכה בפרס נובל לספרות, והארבה מזמר…

היום הודיעה האקדמיה השוודית למדעים שבוב (זימי שבתאי זיסל צימרמרמן) דילן זכה בפרס הנובל לספרות. בתור אחד שקרא את כל הספרים שדילן פרסם בחייו תחת שמו, כלומר "כרוניקות" החביב ומתיימר להיות ביוגרפי למרות שהוא שקרי לחלוטין ו"טרנטולה" המזעזע שמתיימר להיות אמנות והוא ביוגרפי להפליא, אני יכול לקבוע בוודאות מוחלטת שהיה עדיף לתת את הפרס לעמוס עוז, או ס. יזהר, מאשר לדילן על כתיבתו הספרותית. אבל איזה מזל שהמילה האנגלית Literature מכילה בתוכה גם ספרות וגם שירה, ואם נדייק לפי ההגדרה המילונית הרי שליטרטורה היא כל גוף כתיבה המוצג כצורת אמנות.

ולהגדרה הזו אני בספק אם יש לבוב דילן מתחרה כיום. אין אף אדם חי בקרבנו שיצר גוף יצירה מונומנטלי (ואצל דילן סטראומנטלי ) שמתחרה בהיקף בחשיפה ובמשמעות העצומה שהשירים של דילן העניקו לדורות ודורות של מאזינים מסביב לעולם. הבחירה להכליל בתוך פרס נובל לספרות את עולם היצירה הזה היא הרגע המכונן של היום הזה. יותר מכל דבר אחר, מה שקרה היום ניתן לציון ולרישום ביומן כרגע שבו תרבות פופולרית ושירי פופ-רוק-פולק, התקבלו כצורת אמנות שווה בין שוות ואחרות ובעיקר כחלק מעולם הספרות.

היה כה מעט מה להגיד
לא היו שום שיחות
כשעליתי לבמה לקחת את התואר
והארבה זימר, כן!
שם במרחק
מנגינה כה מתוקה
והארבה זימרר
והם זימרו בשבילי

יום הארבה, בוב דילן – 1970

להבנתי אין זה מקרה שפרס נובל לספרות הגיע אל דילן כשבחוץ משתולל לו עולם המדיה החברתית וביוטיוב ניתן למצוא עשרות ומאות מדריכים לכתיבת להיטי נוסחה. זה הרגע שבעקיפין אפילו בגוף מפוחלץ כמו פרס נובל, עלתה ההבנה שעולם חדש מוזר ובלתי מובן עומד בפתח. זהו עולם שבו הרייטינג נמדד בצפיות יוטיוב קונקרטיות, ולא במדדים מעורפלים של איכות. ובעולם הזה קשה להסתיר את מה שכל מי שעסק במדיה ותרבות ידע תמיד, רוב האנושות רוצה בידור וממש לא מעניין אותה תרבות.
תרבות ואמנות, היא אנומליה של אליטה שלמרבה המזל החזיקה במשך כמה מאות שנים את הידיים על השיבר הכלכלי שהזין את כלכלת היצירה בצורה כזה שאפשרה לנו לחוות עולמות שלמים של דמיון לא מסחרי. אבל העידן הזה יכל להתקיים כל עוד שלטו האליטות על הכוח לקבוע מה טוב ומה רע, מה ישודר ומה לא, או במילים אחרות הם למעשה הגדירו את גבולות התרבות.
אבל העידן הזה נעלם ברגע שפאר טסי יכול להתהדר ב20 מיליון צפיות ביוטיוב ולבקש התייחסות בהתאם למעמדו. כפי שאומרת האימרה הידועה עם מספרים אי אפשר להתווכח. אם תרצו הדגמה אפילו קרובה יותר לנושא הפוסט הזה, הנה לכם עובדה מרתקת. חובבי דילן ודאי יודעים שבנו של דילן – ג'יקוב, היה סולנה של להקה חביבה שנקראה הWALLFLOWERS שהבליחה אי שם בשנות התשעים. התמזל מזלם ופרחי הקיר הוציאו אלבום בשם  BRINGING DOWN THE HORSE, עם להיט ענק שנקרא ONE HEADLIGHT.  הדבר המדהים עם השיר הזה, הוא שהוא השיר הכי מצליח שמישהו בשם דילן הוציא אי פעם לאוויר העולם!

מה זאת אומרת אתם שואלים? כל השירים של דילן האב לא הצליחו כמו שיר אחד ידוע במעורפל של הבן? טוק טוק טוק על שערי מרום? צעיר לנצח? שרה הו שרה?
ובכן כן, שכן אם נסתכל על המספרים לבדם, התשובה היא שהדילן הכי מצלח בעולם הוא ג'ייקוב ולהקתו שמכרו יותר מיליוני עותקים מכל אלבום של האבא בוב. ואם תהיתם למה דילן לא שם את השירים שלו בYOUTUBE אז אולי זה קשור ל40 מיליון הצפיות של הקליפ כאן למעלה. ניחוש שלי, שום שיר של דילן האב בביצועו, לא היה מגיע לכזו כמות צפיות. אז האם לג'ייקוב דילן יש סיכוי לקבל נובל? חד וחלק לא. אולי אם הוא למד פיזיקה בכל השנים שחלפו מאז… אבל בוב דילן האב אכן קיבל את הנובל, וזה רגע גדול לתרבות ולמוזיקה ה(לא) פופולרית.

בכל האירועים הספרותיים שאני משתתף בהם כמוזיקאי יש רגעים לא מעטים שאני מקנא בסופרים. מעבר לעובדה שאף אחד לא מבקש מסופרים לכתוב עכשיו ומחדש על המקום את הסיפור שלהם משנת 1996, מוזיקאים נזקקים להרבה מאוד ציוד כדי להביא את אמנותם אל הקהל, סופרים נוסעים בקלילות, סוחבים איתם לכל היותר ספר או שניים, זוג עיניים בוחנות ולפטופ, וחלק מאנשי הספרות גם ויתרו על שני הדברים הראשונים.

אבל מעבר לסחיבות, הסיבה העיקרית שאני מקנא בסופרים, קשורה להדרת הכבוד שמתלווה ליצירה שלהם כהילה עוטפת. ההקשבה של אנשים למילים כשהן מופיעות לבדן וללא ליווי מוזיקלי לא מפסיקה להתמיה או להפעים אותי. כפי שיודע כל מי שמופיע באירועים בהם יש דוברים רבים, אם תשימו מוזיקאי אחרון ברשימה, יצאו האנשים לפניו, אם תשימו דובר יחכו האנשים עד שיסיים דבריו. למה? כי ככה אנחנו.  מתייחסים למוזיקה כאל מצרך זול במיוחד שנמצא בכל מקום. אין ספק שכיום ההיצע המוזיקלי של העולם הזה גדול בהיקפו מאשר בכל נקודה בהיסטוריה. מעולם לא נגנו רבים כל כך לאוזניים מעטות כל כך. היום שכל זב חוטם מעלה שירים ליוטיוב, כה קשה להבחין בין הטפל לפלאי, שכן הטפל ממסך את הפלאי, חוק המספרים הגדולם אתם יודעים.

כמי שמאמין וחש ששיר טוב הוא טקסט שהוקם לתחיה בחמישה מימדים בו זמנית, אני מצטער על התפיסה הרווחת ששירים הם חומר זול והספרות יקרה, לפחות פעם בשבוע עולה בי המחשבה לתלות את הגיטרה ולהתחיל להקריא את שירי כמשורר בלי גיטרה. הרבה פחות כיף, אבל הרבה יותר קל ומלא תהילה. שכן עצם העובדה שאתה כותב שירים שיש להם מוזיקה, ואינך מפרסם את שיריך בספרון קטן עם הרבה לבן דפים, אינה אומרת שאתה פחות טוב או מוכשר. לכן לא ברור לי מדוע נתפסת כתיבת שירים כעיסוק נמוך יותר ביחס למשוררים או סופרים. "פזמונאי" קוראים משוררים ליוצרי השירים בזלזול ובביטול, בעודם מקנאים במי שיכולים לעטוף את כל מילות האהבה בסרט ולחלום שהכנורות ינגנו להם מנגינה אחרת.

הו אחותי, אני רוצה להקדיש לך שיר עם כינור…  זה הולך כך הזמן הוא אוקיינוס אבל הוא מסתיים על החוף…

אני לא אוהב שקוראים לדילן משורר, זה לכאורה מעמיד את יכולתו ליצור שירים, כלומר גם לכתוב מילים, גם להלחין וגם לבצע, בעמדה נחותה ביחס לאלו שיודעים לכתוב שירים שהולכים בזכות עצמם, ולכן אני שמח שדילן לא קיבל פרס נובל על שני ספריו, אלא על יצירתו המכלולית, מגוון עצום של שירים שאולי אף אחד מהם לא היה להיט ויראלי, אבל הם הדביקו בוירוס קטלני דור שלם של אנשים שתחילו לחשוב ולחוות את המציאות בדרכים חדשות. רק על טריפ הרחבת התודעה הזה, מגיע לדילן פרס נובל לא לספרות, או למוזיקה, אולי בכימיה או ביולוגיה ואם כבר קטגוריות, צריך לתת לדילן את פרס נובל לקידום האנושיות צעד אחד ענק קדימה.

צריך לומר בהגינות שדילן לא הוציא שום אלבום חדש ומשמעותי משיריו מזה קרוב לעשרים שנה.  אין זה אומר שזה צריך להוריד מערכו הנוימנלי בבורסת ההשפעות. האיש שהיה כמעט בעל כורחו דובר של כמה דורות, הפך עם השנים להיות מפציץ חמקן שמנסה בכל הכוחות להתרחק מעצמו ולו בכדי לעולם לא להיתפס במקום. כתבתי פעם על דילן שהוא מכניקת קוונטים שמנגנת גיטרה, כלומר כל הגדרה שתנסה לשית עליו, מייד תהפוך אותו למשהו אחר. זה סוד קסמו האמורפי וזה הגבול האמורפי של יצירתו שמסוגל להכיל בתוכו עולמות שונים מקבילים ולעיתים אף מנוגדים לחלוטין. דילן הוא פלא של יצירה, גלקסיית שירים שמכילה בתוכה כל כך הרבה חיים, שלתת לו את פרס נובל לספרות, זה כמעט מעליב ביחס לחוסר המשמעות של הדבר. אבל, מי שבאמת קיבל היום את פרס הנובל הוא עולם היצירה התרבותית, זו שמחפש להעמיד בפני האנושות לא רק את המראה שהאנושות רוצה, אלא את המראה שהיא זקוקה לה, בין אם בספרות, בין אם בשירה ובין או בפזמונים, בסופו של דבר לא משנה כיצד מגיעה התרופה כל עוד היא מבריאה את החולה.

40 האלבומים הגדולים של ה"מוזיקה המזרחית" -איך אתר MAKO פספס הזדמנות היסטורית לעשות צדק

רגע לפני כיפור, אולי בנסיון למרק את מצפונם על כל כתבות הסמי-פורנו-סנף שיווקי,  אנשי אתר מאקו מבקשים סליחה וסוף סוף עשו תיקון היסטורי. לראשונה בתקשורת הישראלית הממורכזת,  יש לנו רשימה של מיטב האלבומים מעולם המוזיקה ה"מזרחית".
מי שלא היה בקשר עימי בשנים האחרונות, עשוי לתהות מה לי ולרשימה הזו, אז אציין שבשנים האחרונות אני מתחקה וחוקר את ההיסטוריה של המוזיקה ה"מזרחית" בישראל. מה שהתחיל כאובססיה פרטית רבת שנים, הפך בשנים האחרונות למחקר שמעסיק אותי, בהרבה רמות מהאישית ועד המקצועית, והפך לתחום שאותו אני מלמד כרגע במכללת ספיר. ומקווה שגם יזדמן לי לשבת ולכתוב אותו כספר.

כמי שמכיר ועדות תרבות מבחוץ ובפנים, אני יודע שהדבר החשוב ביותר שבכל וועדה הוא מי הם החברים. בעוד שאני מאוד מכבד ומחבב את העשיה של חלק מעורכי המצעד (חן אלמליח, ירון אילן ואבי שושן, אסף שלונסקי ואבי כאכון.)  מאוד תמוהה בעיני הבחירה לכלול את גל אוחובסקי בין הבוחרים.  אם אתם תוהים מה הבעיה עם אוחבסקי, כנראה לא צפיתם בסדרה של שושנה גבאי ורון כחלילי "ים של דמעות" על תולדות המוזיקה המזרחית בה אוחובסקי מדבר בבוז וביטול על המוזיקה המזרחית. יכול להיות שכמה שנות חברות עם מרגול שינו את עמדותיו, אבל גם אז, אני בספק רב אם הוא האדם המתאים, ואם הוא שמע חצי מהאלבומים ברשימה. בכל מקרה אם כבר רוצים להביא מבקר מוזיקה ישראלי "לא מזרחי", עדיף היה להביא מישהו שקצת מכבד מוזיקה ישראלית ומזרחית כנדב מנוחין או בן שלו?
אני רק יכול לשער שמדובר בענייני מאקו וטלנטים, אבל בכל מקרה אין זה משנה. הבעיה כאן איננה אוחובסקי.  ולמרות שאני חלוק מהותית על חלק גדול מהבחירות של העורכים (ובהמשך אציג רשימה משלי לגבי האלבומים המזרחיים הגדולים בישראל),    הפספוס הגדול של הרשימה הנוכחית הוא הבחירה בנקודת האפס שלה.
הבחירה להתחיל את הרשימה באלבום של אריס סאן משנת 1968, ממשיכה את מגמת שכתוב ומחיקת ההיסטוריה של התרבות המזרחית בישראל. הטרגדיה היא שהשכתוב ההיסטורי הזה,  הוא בדיוק הנרטיב שהכי נוח להגמוניית כור ההיתוך הישראל לחיות איתו. זהו נרטיב שמדיר עשורים רבים של עשיה מוזיקלית שהתרחשה כאן מסוך המאה התשע עשרה ועד היום. הייתה כאן הזדמנות פז להתחיל ולספר את הסיפור המלא של הדחקת התרבות המזרחית בישראל. את הסיפור המרתק של מלחמת התרבות שמתחוללת בתוך התרבות הישראלית מתחילתה.

על פי מאקו, המפץ הגדול של המוזיקה המזרחית  הוא אריס סאן, במובן מסוים הם צודקים. אריס סאן היה האדם שההשפעה שלו על הזמר המזרחי היא עצומה, אבל בואו נקרא מה כתבו עליו עורכי מאקו קודם:

"הנער היווני שהגיע אל חופי ישראל ב-1957 מסיבות שעד היום אינן לגמרי ידועות, והפך לאחד הכוכבים של המוזיקה היוונית שצברה המון פופולריות באותן שנים. אריס החל דרכו במועדון האריאנה הידוע ביפו, שם הופיע בקביעות וצבר קהל רב של ידוענים, מדינאים ואנשי תרבות. לאחר שנים שהוא מבצע שירים בעיקר ביוונית, החל אריס לכתוב ולבצע גם בעברית כאשר סגנונו המוזיקלי היחודי מתאפיין בנגינת הגיטרה שלו שמפיקה צלילים שמזכירים את צלילי הבוזוקי. לימים הסגנון הזה יהווה את הבסיס ל"גיטרה המזרחית" שאנחנו מכירים היום (ע״ע יהודה קיסר). בשנת 1968 יוצא אלבום שלם בשם "אריס" שמכיל 12 רצועות, ביניהן הקלאסיקות הגדולות של אריס בעברית: "תל אביב", "אם אתה צעיר בלב", "זוג או פרט"."

אז ראשית להעמיד דברים על דיוקם. די ברור למה אריס סאן הגיע לחופי ישראל, כפי שמעידים הן בני משפחתו היוונית והן המאהבת שלו עליזה עזיקרי בסרטם של דליה מבורך ודני דותן על סאן, זה היה כדי להמלט משירות צבאי ביוון. אבל מעבר לעניין הקטן הזה, אנשי מאקו מנמקים את הבחירה באריס סאן כאב המייסד של הזמר המזרחי בסגנונו המוזיקלי הייחודי, ונגינת הגיטרה החשמלית של סאן. וגם כאן הם מתמקדים בחלק מהעניין ומפספסים את העניין המרכזי.

נכון, הנגינה של סאן על גיטרה חשמלית כגלגול המודרני של הבוזוקי, אכן יצרה את הסממן הסגנוני המובהק ביותר של המוזיקה המזרחית לאורך מרבית שנותיה (אגב אחת התופעות המרתקות בתחום הזמר המזרחי בשנים האחרונות, הוא תהליך ההעלמות של הסממן הזה) אבל התרומה של סאן היתה גדולה בשל שני דברים אחרים לחלוטין.

מבחינה מוזיקלית סאן היה הראשון בישראל שפיצח את האתגר הגדול כיצד להביא את המוזיקה העממית אשר נוגנה בהרכבים קטנים על כלים עממיים לא מוגברים בחדרים חצרות וחפלות אינטימיות, אל הפורמט המנצח וההמצאה של התקופה – להקת הרוק המחושמלת. להקה ששבעצם הצליחה לתרגם את החוייה הפולקלוריסטית למועדונים והגדילה את הקהל למוזיקה הזו עשרות מונים. בהרבה מובנים אריס סאן היה ההנדריקס של עולם המוזיקה המזרחית. סאן חיבר את העוצמות הנפשיות ושמחת העניים של הטברנות היווניות בישראל, אל המגבר החשמלי. השימוש של ארס סאן בגיטרה החשמלית אך גם בגיטרה באס ובמתופף על מערכת תופים, התוו את הנוסחה עבור המהפכנים הגדולים שיבואו בעקבותיו – אהובה עוזרי, דקלון ובן מוש מצלילי הכרם, ולבסוף יהודה קיסר ורמי דנוך בצלילי העוד.

הפיצוח הזה יצר למוזיקה הים תיכונית מסגרת שאפשרה לה לחבר את המסורת המוזיקלית התימנית (אכן כן – תימנית שימו לב מי השמות שציינתי שבחרו באופציה האריס סאנית להכנס בשער המוזיקה הישראלית) ומדייק יהודה קיסר שמסביר על כך שהמקצב התימני יושב כמעט לגמרי על המקצב היווני.

גם קיסר וגם בן מוש, שני המוזיקאים שאחראים יותר מכל על תרגום ההמצאה האריס סאנית לשפת המוזיקה המזרחית, סיפרו רבות על הגיטרה של אריס סאן על הנגינה שלהם. אך שניהם לא התייחסו לעובדה שהבחירה שלהם להתחקות אחר הנוסחה האריס סאנית הקריבה שניים מהמאפיינים העיקריים של המוזיקה המזרחית – המקצבים המורכבים, שפושטו כדי להתאים למערכת התופים של עולם הרוק בניגוד לכלי הקשה כדרבוקה ופחים, והסלסולים ברבעי טון שהלכו לאיבוד במעבר בין כלים אתניים לגיטרה החשמלית.

סאן שגדל על צלילי הבוזוקי, בסך הכל העביר את המסורת המוזיקלית שבתוכה גדל – היוונית,  מכלי אחד לשני.  אבל הן הבוזוקי והן הגיטרה החשמלית הם כלים מסורגים, כלומר שאינם יכולים לנגן בין התווים בלי טריקים מיוחדים (גפרורים בין הסריגים או מתיחה של המיתר) רבעי טון. כך שלמעשה ההמצאה של סאן שאומצה בחיבה יתרה בידי ממשיכו דרכו, יצרה מצד אחד סגנון מוזיקלי שלם, אבל השאירה אותו מאחורי הסורגים של המסורת מוזיקלית אירופאית (יוון עדיין באירופה 🙂 ) ויצרה את בן הכלאיים הכה יחודי לישראל – המוזיקה המזרחית – ים תיכונית – ישראלית, מין שעטנז יווני -תימני.

עוד לפני שניגע בהדחקה של האבום המייסדים של הזמר המזרחי בישראל, עצם הבחירה באלבום "אריס" משנת 1968 מכל הקטלוג האריס סאני, היא שגויה בכל פרמטר. זה בדיוק האלבום שבו סאן,  נאמן לרצונו להתקבל בעיני הממסד התרבותי בארץ ישראל, ניסה כמיטב יכולתו להתחבב על קובעי הטעם בקהל הישראלי הנחשב של התקופה (כלומר לא המזרחיים) לכן זהו גם האלבום הכי מסורס של סאן. שיר כמו "תל אביב"  שבחרו עורכי מאקו להדגים את האלבום, רק מדגיש את הבעייתיות. מדובר בשיר שגם הצ'יזבטרון או להקת הנחל יכלו לנגן ולשיר באותה מידה של השפעה. אין בשיר דבר וחצי דבר מזרחי, לא במקצב ולא בנגינה ואפילו הגיטרה האריס סאנית נעדרת ממנו כמעט לחלוטין.  מוצדקת יותר היתה בחירה באלבום אחר משנת 1968: "בום פאם מצעד הלהיטים". או הסינגל הרדיקלי משנת 1967 – בום פאם. שכן הסינגל ההוא היה זה ששכלל את פיצוח הנוסחה עליה עמל אריס סאן במשך כמעט עשור – בום פאם היה הרגע שהקהל הרחב חזה בהמצאה האמיתית של סאן  – מוזיקה אתנית מנוגנת בכלים חשמליים. משהו שכמעט ולא ניתן לשמוע באלבום המסורס "אריס".

מעבר לזאת. אנשי מאקו, פספסו את הדבר החשוב ביותר לגבי אריס סאן. סאן הצליח לעשות את מה שאף יוצר מזרחי לפני כן לא עשה – להנכיח יצירה מזרחית בלב ההגמוניה. ואם כבר לבחור אירוע מכונן בתולדות המוזיקה המזרחית, אזי צריף לסמן את הרגע שבו אריס מוזמן להופיע בחתונת אסי ויעל, ילדיו של שר הבטחון והמנצח הגדול של מלחמת ששת הימים, משה דיין. סאן עשה מעשה שעד היום הוא בגדר הבלתי יאומן. תחזרו לרגע אל התקופה, ה14 ביוני 1967, ממש ימים ספורים לאחר הנצחון הקולוסאלי של מדינת ישראל, סאן מזריק אל לב הממסד הפוליטי ותרבותי בישראל ציטוט ממוזיקה ערבית ולא סתם ערבית, מצרית. הרגע שבו הגיטרה של סאן עוברת מיוון למצרים באמצע השיר, והקריאה עם חצי חיוך "אינתא עומרי", הוא רגע מכונן ומסרס כאחד. שכן הנה מוזיקאי שמנכיח ביצירתו את התרבות של האויבת הגדולה ביותר של ישראל – מצרים. ובמקום להיות מועמד אל הקיר בעוון בגידה, הוא מוזמן לנגן את השיר הזה לשר הבטחון!

עכשיו דמיינו כל יוצר מזרחי שהיה עושה דבר כזה ב1968 ואתם מבינים את הבעיה. מה שמותר ל"בדרן" יווני לא יהודי, לא היה עובר בשום צורה ליוצאי המזרח. אבל ברגע שאריס פרץ את הגשר, יכלו לעבור בו עוזרי, דקמוש, קיסר ודנוך. הם לא הלכו רחוק כמוהו אל המוזיקה הערבית, או אפילו התימנית, אבל אם יש משהו שמצדיק את הבחירה של סאן כאב המייסד (ההגמוני) של ההמוזיקה המזרחית הוא הרגע הזה ולא אלבום מתנחמד לעקרות בית משיכון עובדים. זו החשיבות האמיתית של סאן, שכן הוא אפשר לממסד הישראלי לקבל תרבות (כאילו) לא אירופאית לתוכו ואין זה מקרה שסאן לא היה ישראלי, יהודי, ובעיקר לא יוצא עדות המזרח.

אבל עצם הבחירה לראות את סאן כנקודת האפס מפספת לחלוטין.

האם המייסדת של הזמר המזרחי בישראל היא ברכה צפירה שעשתה את אותו מהלך של אריס סאן אבל עשורים רבים לפניו. בגלל הביוגרפיה היחודית שלה (בת למשפחה תימנית מירושלים שהתיימה מהוריה בגיל 4 ונדדה בבתי יתומים) וההתקבלות שלה לאחר לימודים בברלין, בידי ההגמוניה התרבותית של היישוב היהודי לפני הקמת המדינה, העניקה לצפירה מעמד מיוחד ובעייתי.
צפירה היתה הראשונה שהצליחה לשלב ולגשר בין מקצבים תימנים וערבים ממסורת הבדואים  ותושבי הארץ הערבים, לבין הזמר העברי. אי אפשר לדמיין בכלל את המוזיקה המזרחית בישראל מבלי להתייחס להמצאות של צפירה ונרדי שותפה הבכיר ב"מעמק לגבעה" (שתו העדרים) "שיר העבודה" ו"יש לי גן" בין "נהר פרת ונהר חידקל" משנות השלושים. השירים האלו ואחרים הניחו את היסודות שעליהם נוצק מגדל המוזיקה המזרחית שהומצאה בישראל בידי יוצאי תימן ובניהם. צפירה יצרה את המודל שאפשר  לוילה בג'ונגל לעכל את האחרות של המזרח.  נכון, צפירה היא תוצר אוריינטליסטי מובהק, שאסרה על נרדי לכתוב או לשלב כל כלי אתני ביצירותיהם, והעדיפה את המזרחיות כשהיא משוקעת במסורת המוזיקה האירופאית קלסית. עדיין, בכל קנה מידה שתבחרו, אי אפשר להתעלם המהחשיבות העצומה של צפירה למהלך של הטמעת המוזיקה של יוצאי תימן בתוך התרבות הישראלית. משושנה דמארי דרך עופרה חזה ועד A-WA כולן פעלו ועדיין פועלות על פי המודל (האוריינטליסטי במידה רבה) שעצבה צפירה.

נקפוץ קדימה- לשים את ג'ו עמר אחרי אריס סאן ואבנר גדסי זה פשוט מחדל על גבול הטפשות. ג'ו עמר פילס את הדרך למוזיקאים שיגיעו עשרות שנים לאחריו ועשה את זה שנים רבות לפני אריס סאן. לא רק שעמר הביא עימו מסורת מוזיקלית מופלאה ממרוקו, הוא גם הצליח להחדיר אל תוך עולם המוזיקה הישראלית צלילים וכלים מהמוזיקה הערבית כמעט עשור וחצי לפני אריס סאן. ואם כבר לסמן נקודות התחלה, כיצד אפשר שלא לסמן את לשכת עבודה משנת 1955(!) כרגע המפץ ההיסטורי?
שישים שנה לאחר שיצא לאור, "לשכת עבודה", הוא עדיין שיר המחאה המזרחי החזק והמשמעותי ביותר שנוצר בישראל. למה  נכתב השיר ומדוע הוא נדחק מהתודעה התרבותית בישראל כנקודת הההתחלה? להערכתי התשובה ברורה, החלק המשמעותי ביותר בשיר לא מושר בעברית בכלל אלא בערבית. לא רבים מכירים את הטקסט החתרני וקיצוני שעמר שר בערבית (הוספתי תרגום לשיר ביוטיוב שמעלי למי שמתעניין). מעבר לכך ההדחקה של עמר, היא הצלחת המוסדות ההגמוניים בישראל למכור את הסיפור על סאן כחלוץ במקביל למחיקה ודחיקה אל השוליים את הנסיונות של יוצאי המגראב ׁ(שהיא קהילה נפרדת לחלוטין מיוצאי תימן בתוך התרבות הישראלית) להנכיח את התרבות שלהם בתוך התרבות הישראלית שכן יוצאי המאגרב לא היו "נחמדים" כמו התימנים הלא מאיימים שפרצו בעקבות אריס סאן. ובעיקר לא הציגו בפני הממסד שיר דוקר כמו לשכת העבודה. של עמר, התפרעויות בנוסח וואדי סאליב או תנועה מאיימת כמו הפנתרים השחורים. ג'ו עמר הוא הדוגמה המובהקת ביותר לתהליך המחיקה הזה. אבל עמר לפחות עוד הוזכר ברשימת האלבומים הגדולים (גם אם באוסף מאוחר כמעט רטרספקטיבה לאחור של עשרים שנה)  מה שמוביל אותנו להשמטה הגדולה ביותר מהרשימה.

איך יכולתם להשמיט את התרומה העצומה של פלפל אל מסרי (אלבר מוגרבי) ? האיש שכבר בשלהי שנות החמישים ותחילת שנות השישים החדיר את הצליל של "שירי פולקלור מזרחיים" כפי שנכתב על עטיפות תקליטיו, אל התודעה הישראלית? יחד עם ג'ו עמר והאמן הבא עולה תמונה עגומה, שבה שוב נדחק ונמחק חלקם  המהפכני של יוצאי אפריקה בהבניית התרבות המזרחית בישראל והבחירה המאד ממסדית להתמקד במוזיקה יוונית וביוצאי כרם התימנים.

מדוע האנריקו מסיאס לא נמצא ברשימה אני מבין לחלוטין. על פניו אנריקו מסיאס שר בצרפתית ובכלל שייך לעולם המוזיקה הצרפתית.  אבל הקשבה אחת לשיר שמצורף כאן משנת 1962  גם מבלי שתבינו את המילים ( והם קוראים לי המזרחי, השחרחר עם המבט הקטלני, קוראים לי המזרחי, כי אני רגשני…,  נו, עוד "אכלו לי שתו לי"… )  תבהיר לכם את ההשפעה העצומה של אנריקו מסיאס בתרגום המוזיקה המאגרבית על שלל המאפיינים הססגוניים שלה אל עולם המוזיקה המודרני. אבל זה הסבר שמתאר חלקית את תופעת אנריקו מסיאס. אינני יודע אם מישהו מעורכי הרשימה פוקד את המועדון הסודי שבמשך שנים רבות של דיכוי והדרה תרבותית שימר בתוכו את המוזיקה המזרחית ללא הפרעה, ולא, לא מדובר בפאלקה או "בתדר". אני מדבר על בתי כנסת. ובבתי כנסת של יוצאי המאגרב עשו מה שעושים כבר מאות שנים ושרו חלקים מהתפילה על פי לחנים של להיטים בני התקופה, ככה נוצרה דיפוזיה בין התרבות היהודית לסביבתה המוסלמית. וכך יצא שמסיאס אשר תרגם את התרבות האנדלוסית למוזיקת הפופ, זכה להכנס אל כותלי בתי הכנסת ולהיות החוט המקשר בין אפריקה לישראל דרך צרפת. למרות ההתעלמות המוחלטת של הרדיו הישראלי מהמוזיקה הכה משפיעה של היהודי האלג'יראי צרפתי עד כדי כך שאימי נאלצה לחפש מכשירי רדיו רבי עוצמה כדי לקלוט את קול ביירות, בו שודר מסיאס ללא הפסקה. למזלו של מסיאס,  הוא לא עלה לישראל. ולכן זכה להכרה, הצלחה גדולה ובעיקר הערכה עצומה בעולם המוזיקה הצרפתי. לאנריקו מסיאס יש חלק עצום בעיצוב המוזיקה המזרחית המודרנית. ובין אם במודע או שלא, ההשפעה מסיאס על יוצרים כמו עמיר בניון, שפתיים, טיפקס וקובי פרץ לא נתנת לכימות מרוב גודלה.

אהרון עמרם

עוד השמטה ממש לא מובנת היא אהרון עמרם. האיש שמפעל חייו מתחילת שנות השישים ועד היום, הוא לשמר את המוזיקה התימנית המקורית לא זוכה אפילו לאזכור? איך? בלעדי אהרון עמרם "ימאן בלוז" היו נשארים עמוק בבלוז.

בשל אורך הרשימה וקצר הזמן, אעסוק בהשמטות מאוחרות ובחירות תמוהות בחלק נוסף.

נשתמע.