סיכום שנה (כמעט) בלי מוזיקה חדשה # 1

לפני הרבה שנים כשעבדתי באותו דבר נדיר ונעלם – חנות מוזיקה, נכנס ערב אחד איש צבא קבע בשנות הארבעים לחייו.  לאחר שחיטט בין ערימות הדיסקים הוא הגיע לקופה, והניח כמה אלבומי פרוגרסיב נדירים ומשובחים על הדלפק. ביהירות של מוכרים צעירים, החמאתי לו על המוזיקה שבחר לקנות. וכך התחלנו לדבר בשבחם. באיזה שלב נאנח האיש – זה כל כך קשה למצוא אלבומים טובים שאני לא מכיר… מה זאת אומרת תמהתי – השנה יצאו אלבומים מדהימים…. באמת? תשמיע לי אמר בהתלהבות. שמחתי על ההזדמנות ושלפתי את מיטב ההרכבים שאהבתי באותה תקופה, דיסק אחרי דיסק האיש הקשיב קשב שכולו אמת,  אך לצערי ראיתי כיצד המבט על פניו התחלף בין סלידה, תמיהה ועד חוסר נוחות בולטת. אחרי כמה דיסקים האיש הוריד את האוזניות ואמר, תשמע אני ממש מצטער, יכול להיות שזה אני, אבל כל מה שאתה משמיע לי נשמע לי בדיוק אותו שעמום חסר טעם שאני שומע ברדיו… ואז הוא הוסיף כמעט לעצמו – יכול להיות שהזדקנתי??

לא הבנתי איך זה יכול להיות האיש שמע מוזיקה נועזת ומיוחדת מתקופת התבגרותו, אבל לא הצליח לשמוע את הישן שבחדש והעדיף רק את החדש שבישן. מוזר חשבתי לעצמי מעניין אם זה כך לכולם? היום כשאני נמצא בצד השני של אותו סיפור, אין לי ספק שככל שהשנים עוברות, הזמן כמו זרם מים אינסופי, גורם לך להתעגל ולהתרכך. מה שפעם נראה לך הצהרה נוקבת וחזון אמיץ וקיצוני, עשוי להראות ממרחק השנים כמקרה  המעיד על אוזלת היד של רשויות הסעד.

כן, כן, אני יודע, קוראים לזה להתבגר. אין לזה הערכה מי יודע מה, ובטח בעולם שכל כולו אובססיבי לנסות ולהיות צעיר לנצח ובטעות קורא לזה לחיות לנצח.  ייטס כבר כתב ו"למה שלא ישתגעו הזקנים?" אז יאללה שיהיה, אני לא ילד, אני לא צעיר, אני מבוגר, ומותר לי להשתגע ולחיות את חיי על פי הקצב הנעים להם מבלי שאצטרך להרגיש לא בנוח שאין לי כוח לסבול בשביל מוזיקה.

זה רק חלק מההסבר מדוע מיעטתי לכתוב על מוזיקה של אחרים בשנים האחרונות. לא מצאתי הרבה דברים שעניינו אותי מספיק בשביל לוותר על כמה דקות עם הבנות שלי, הפסקול של חיי הפך ממיטב המוזיקה ה"מאתגרת" בעולם למוזיקה שהאזנה לה בחזרה ובכפייתיות כפי שרק ילדים מסוגלים לה, היא אתגר גדול בהרבה, נאמר הפסקול של "פרוזן", "100 שירים ראשונים", "דיבורי פשטידה" וכו' . כשכבר היה לי מעט זמן להקשיב למוזיקה, העדפתי לנגן להנאתי, או להקליט וליצור בעצמי מאשר להקשיב לאחרים.

השבוע כשהבטתי בפיד פייסבוק שלי ראיתי שעוד ועוד חברים מתקופת הפורומים הגדולה, מעלים סיכומי שנה עם רשימות שונות ומשונות. לרגע נזכרתי איך לפני עשר שנים הייתי בלוגר מוזיקלי שהעלה כמעט כל יום פוסט או שניים על משהו שקשר למוזיקה חדשה. הזמן היה בידי, הגילוי היה כיפי להפליא, ונהניתי מכל רגע. חשתי שאלבומים מופלאים ראו אור באותה שנה.

השבוע כשהלכתי לבדוק את אחד האלבומים הכי מדוברים שהופיע כמעט בכל רשימות הסיכום של חברי ומעצבי דעת קהל מהשנה האחרונה חשתי כמו בסיפור של חגי נחתומי, בזמנו המתופף של להקת בלובנד, אשר בניגוד לנו הבאר-שבעים, גר בירושלים, אחרי הופעה היה חגי מחפש טרמפיסטים כדי שיעבירו עמו את הנסיעות חזרה הביתה. אבל עם הזמן הפסיק לעצור לטרמפיסטים שכן גילה שהרבה מתוכם עולים לרכב ואחרי כמה קילומטרים של שתיקה, שולפים את הנייד ומדברים כל הדרך. כך בדיוק חשתי ביחס לאותו אלבום מדובר. הוא שעמם אותי והשעמום הזה ייסר אותי כל רגע נראה כמו נצח,  זה היה ממש כמו להאזין לטרמפיסט  שמדבר על חייו בשפה חדה מדי, טורדנית וצורמת שאינני מכיר ואין לי שום עניין להכיר. והשתעממתי בעיקר כי לא חשתי שבקצה השני טמון איזה גילוי של משהו חדש מעניין או אנושי שיגרום לי לי לרצות אפילו להתאהב בו, כמו לאכול במסעדת בוטיק של מקדונלד.  הכל פנסי-שמנסי, אבל זה סרט נע.

אם יש משהו שההורות מבהירה לך יום יום שעה שעה, זה שבניגוד להתאהבות, אהבה היא דבר שגרתי הדורש תחזוקה והתחזקות מתמדת. יתרה מכך הבנתי שלפחות עבורי הרצון לשמוע מוזיקה חדשה יכול להתמצות גם בהרבה הרבה פחות מאלבום ביום, למעשה אם נרוץ קדימה אל סופו של פוסט זה, הוא יכול להתמצות בשני אלבומים בלבד בשנה. ועדיין מבחינתי זה יהיה שווה כי אלבום של מוזיקה טובה הוא ללא ספק משהו כמו ארבעים ומשהו דקות בגן עדן.

עבודות-עפר-צילום-תומר-אפלבאום-H_wo_680_382
עבודות-עפר-צילום-תומר-אפלבאום

כל הדרך המתפתלת
לדרום
בני אדם תופסים את ראשיהם
ומרכזי הקנייה הגדולים
בשלהם

(בלוז)

שני אלבומים מסגרו את השנה הזו אחד מכל קצה שלה.  בינואר האחרון יצא אלבומם השלישי והשלם ביותר עד כה, של להקה שאני מאוד אוהב : עבודות עפר. אהבתי שירים רבים בשני האלבומים הקודמים שהוציאו, אך חשתי שהדבר החמקמק הזה שמגבש את כל הרכיבים ליצירה אחת שלמה מתחילתה ועד סופה, הגיע רק באלבום הזה – אנגלית שבורה.

אולי זו העובדה שאת אנגלית שבורה, שמעתי בעיקר מתוך תקליט ויניל. כך שהפורמט הכריח אותי לשמוע כל צד באלבום מתחילתו ועד סופו, ובגלל העצלנות המובנית, נוגן כל צד עשרות פעמים לפני שהוחלף בתקליט אחר. אבל מעבר להכרח הטכני לא יכולתי להפסיק לשמוע את עבודות עפר, חשתי שהאלבום הזה רואה אותי לא פחות משאני רואה אותו.

שורה אחר שורה השירים של חזן-תורג'מן מדובבים את החיים בישראל, בצורה שגורמת לי לרצות לשווק את האלבום הזה כפרויקט דיור למשתכן ולהציע להרבה אנשים נחמדים שאני מכיר לעבור לגור בתוך האלבום הזה. אגב מגורים, מהרגע הראשון שקיבלתי את התקליט הרגשתי בבית, ולא הבנתי למה.  אחרי כמה מבטים בעטיפת האלבום, התמונה הרגישה לי כל כך מוכרת, עד שעיון בדף הקרדיטים העלה שככל הנראה מדובר בצילום של הבניין בו חייתי מיום הולדתי ועד גיל שלוש, אי שם בבית שמש.

מבין השירים עולה תמונת עיר שעבודות עפר כל כך עמלים ליצור המכילה את הבלוקים שאני מכיר, את השכונות שאני מזהה, ואת האנשים שחיים בה. וזו לא שכונת פאר, ולא שכונה של עוני, אבל יש בה ילדים כמוך וכמוני. שכונת החיים שאני מכיר מהמציאות ולא שכונת החיים המדומיינים של ערוץ 2. זאת אחת המעלות הגדולות של עבודות עפר, שכן למרות מיקומם בתל אביב, חזן-תורג'מן הם בין הכותבים היחידים בסביבה שמוציאים את חוטמם מעבר לקו איילון ומתעניינים בסיפור הישראלי הגדול, זה שפורש את מלוא רוחב היריעה הייחודית שגבולותיה נפרשים מהראליזם הפנטסטי של קרקסים על גדות הירקון ועד הבלוז המובנה במפעלים שבדרום.

במובן הזה חזן-תורג'מן הם הממשיכים הגדולים ליצירתם של יוסי בבליקי ושלום גד שני כותבים ענקים שכבר למעלה מעשרים שנה עוסקים בשיקוף ותיעוד הישראליות הכי מורכבת שישנה, זו שמתקיימת בבין לבין.  זו שאיננה מובהקת דיה כדי להיות מוכלת תחת תווית אחת  כדתית, חילונית, ימני שמאלני מזרחי, אחוס"לי,  תל אביבי, פריפריאלי. ישראל שמצטיירת ביצירה שלהם משקפת תערובת מורכבת וייחודית של זהויות ללא גבול ברור, זהויות לימניאליות, זהויות פוליפוניות, זהויות חסרות זהות.

האם זה מקרי שכל הכותבים האלו הם ממוצא מזרחי מצד אחד אך כאלו שהמזרחיות אינה סמל דגל הזהות שהם נושאים? לא בעיני. כנעמי שמר ואהוד מנור, שכתבו כל כך טוב את ישראל האחוסלי"ת, כמאיר אריאל ושלום חנוך,  שכתבו את הקיבוץ והעיר הגדולה. בבליקי, גד, וחזן-תורג'מן הם הכותבים הכי מוצלחים שקמו עד היום לישראל השלישית, זו שאודותיה אין מדברים, הישראליות שנצרפה בכור ההיתוך אבל יצאה ממנו עם יותר שבבים מאשר משטח חלק. או בתיאור המופתי של "פריק לבן" שמסכם בשורות ספורות כמה ספרים של בורדייה :

אני כלוא בזיכרון ישן
בית ספר שנראה כמו בית סוהר
אצלי בראש ניגנו הג'ינג'יות
בחוץ ניגנה קסטה של זוהר

אחד צועק לי בוא
יא פריק לבן
בוא תקבל סטירה ותרגיע
כי החצר הזו כבר לא שלך
שיר כזה חפש מי ישמיע

ובהמשך אותו שיר חותמים השניים :

מאז אנ'לא יודע מה לומר
כשמישהו לוקח בכוח
מאז אני רק מרגיש יותר מוזר
מקום שלא נותן לי לברוח

התחושה של מקום שלא נותן לך לברוח, כתוצאה מחוסר היכולת להכיל את הקרע ההולך ומתרחב.  קרע שנוצר כשהעולם התרבותי שמתמצה בדמות שיר של להקת הג'ינג'יות מתנגש במציאות עם השיר של זוהר שבחוץ.  עצם ההפיכה של שני השירים האלו סכמני תרבותו מנוגדים, לצירים דיכוטומים לכאורה, היא הקרע הבסיסי בזהות של כל בני תרבות הכלאיים. הרצון לחזור לשכונה מתורגם לרצון לחזור לנקודה של חיבור שלם, אל נקודה שבה יש שייכות למקום ותחושת של חיבור טבעי, למי ומה שהיית ועדיין להיות מי שאתה. זה בסיס הטרגדיה והקרע של מתורגמני הדור השני, אותם אלו "שהשתכנזו" מדי עבור אנשי השכונה – הם הפריקים הלבנים שיחטפו סטירה אם ינסו להציע אופציה לישראליות חדשה. הם אלו שהיצירה שלהם היא בעצם שכיבה אחת ארוכת שנים על הגדר בתקווה ליצור חיבור תרבותי בין העולמות. וכמו שיודע כל מי שאי פעם ניסה להפריד בין ניצים זועמים, מי שמתערב לרוב חוטף מכות מכל הצדדים.

אפשר אחר כך לעשות מזה סרט
להקרין את החלום בתמונות
ואז לראות אותו ולהרגיש פתאום
כמה זה יפה
לחלום

כמו אצל שלום גד "תפוס את החלום שלך" ו"החלומות שלנו זה הסיפור האמיתי", ותוגת ההווה מול הנוסטלגיה של בבליקי, "אנגליית שבורה" עוסק בכישלון המתמשך של התרבות הישראלית, ליצור מודרניזם ים תיכוני שיכיל את שלל הזהויות המורכבות שמתקיים כאן. מודרניזם שבבסיסו הרצון ליצור מציאות טובה ומכילה יותר לטובת הכלל, זו שבא שיר של הג'ינג'יות ושיר של זוהר הם בסך הכל שני שירים מתוך המגוון ולא מלחמת עולמות.

גם אצל עבודות עפר, הגאולה ממבוך הזהות הקרועה והבלתי פתורה נמצאת לרוב בשני מקומות בטוחים למדי, העבר שכבר לא יכול להשתנות, או בתוך איזו אוטופיה חולמנית בהווה. לכן מימד הזמן כפי שמשתקף בשפה של עבודות עפר הוא כמעט תמיד מעורפל, זמן שמתקיים בו זמנית בהווה ובעבר. זמן מטושטש ולא ברור,  אותו  חמש ושלושים כל כך מפורסם של שלמה ארצי, או הדרך לגימנסיה הם כאן שעות אפס בחורף,  והפחד ממחבל מתאבד בדרך לבית ספר בתחבורה הציבורית.

אם הסוף מר
אני יכול לבכות או לצחוק
הראש שלי מלא בצמר גפן מתוק
סע רחוק, כבר תרגיש את הקצב ברגליים

אחד הדברים המקסימים באלבום הזה הוא חוש הפופ המושלם של חזן-תורג'מן.  המתבטא בשלל ציטוטים מוזיקליפ שמתקיימים בשירים של עבודות עפר. רק להקה שבטוחה בייחודיות של הצליל שלה, יכולה לצטט בחופשיות שכזו, אפילו בלי לנסות להסתיר. "אנדי" מצטט את הלב הרעב של ספרינגסטין, "פריק לבן" מצטט את "חצבים פורחים" של תיסלם, ו"אדום כלניות" את "מכת שמש" של יובל בנאי מימי טרום משינה, כמו שם האלבום שמרפרר אל מריאן פיית'פול, ואנדי שמדבר על החזון הוורהולי לחמש עשרה דקות פרסום.  האובססיה של עבודות עפר למוזיקת פופ, ובעיקר למוזיקת פופ "מושלמת" מהעבר, ואם נתמקד בעיקר לשנות השמונים אינה מקרית בעיני. מדובר בעשור האחרון של זהות ישראלית אחידה יחסית לפני מפץ הזהויות  (ושוב את אותה משיכה ניתן למצוא גם ביצירה של בבליקי ושלום גד)  אף היא מעידה על הרצון שלהם למצוא את הרפרנס התרבותי שלהם בתוך הישראליות, רפרנס שיכיל גם אותם בתוכו. אבל כמו שיודע כל נוסע בזמן, הניסיון לתקן את ההווה על ידי שינוי העבר, לעולם לא מצליח כמו שרוצים.

אך בים המילים הריקות זוהר
שיר שבא מזמן אחר
הוא מבקש למצוא אותך שקטה יותר

(שיר שבא מזמן אחר )

הכתיבה של חזן-תורג'מן נעה דרך קבע מהסיפור הגדול אל הסיפור הפרטי, הערפול שלהם ביחס לישראליות, ביחד למושאי השיר, ביחס לזמן שבו מתקיים ההווה שבשיר. מקרין גם אל תוך היחסים האישיים.  כך מצטיירות סיטואציות יחסים ואהבה מורכבות כמעט בלתי אפשריות ולעתים בלתי פתירות. "הלב שלי מלא בלב שלך". הם שרים ב"שעת אפס" על הלב של זו אשר ליבה קרח (ולא, אני לא חושב שהם מתכוונים לאנה מפרוזן…)  ו- "במצב נתון"  –  שקיעה מאוחרת /  מיתר שאיבד כיוון /  מה שיש לי עוד לומר לך / מה שמצב נתון – או באחד השירים היפים ביותר באלבום – "שיר שבא מזמן אחר" , הפרידה אינה מסוגלת להתבטא במילים בעלות משמעות אותנטית. כמו תחושת השלווה שמביא עמו השיר הזוהר (מעניין שהבחירה באותה מילה לתאר פעם את השיר של זוהר ארגוב, ופעם את השיר הזוהר, כמואר)  המשיכה לגאולה דרך מוזיקה, היא תמצית הקסם של האלבום הזה.

האמונה הבלתי מעורערת של חזן-תורג'מן במוזיקת פופ מושלמת כסוכנת השינוי, משכה אותי אל האלבום הזה פעם אחר פעם לאורך השנה האחרונה, אבל כל זה היה דיון תאורטי מאוד אלמלא הצליחו חזן-תורג'מן להגשים את חזונם ולרקוח אלבום פופ ישראלי מושלם. הם לא עשו את האלבום לבד. אדם שפלן תורם באלבום נגינת בס נדירה.  נגינה שהיא פלא מתמשך של מנגינות מקבילות, כמעט שירים בתוך שיר. ברק קרם כבר התברר באלבום הקודם כמתופף מושלם לעבודות עפר, הפעם הוא פשוט ממשיך להעיף את השירים קדימה אל מחוזות המנוני הרוק. לאוזניי חשוב לציין את תרומתו של שמוליק דניאל אשר אמון על צליל האלבום ועיצב לעבודות עפר מעטפת צליל מושלמת, מהסוג שהרבה אנשים אוהבים להגיד עליו  – "זה נשמע חו"ל", מה שהופך את המחמאה הזו לעקומה במקצת. שכן בסופו של יום, הרבה יותר קשה לעשות אלבום שנשמע חולון, ועדיין מצלצל טוב. ליצור צליל שלא מתבטל, שלא מחקה, צליל משל עצמו. צליל ישראלי זה הישג לא קטן. ובזה האלבום הזה מצטיין.

נשארת לשבת כשעלו האורות
מה ניסית לראות?
בחוץ השיר נשמע בעיר הגדולה
והוא הרדים את כולה

יש עוד אלבום אחד שאהבתי מאוד בשנה החולפת, אך נדמה לי שהדרך הטובה ביותר לדבר עליו תהיה בפוסט נפרד לכשיזדמן בידי. עד אז לכו לשמוע את "אנגלית שבורה" הזה ואם תאהבו תתמכו.

שבת שלום

לבקשתכם – "מקום בתוכי" – אקורדים לנגינה.

בחודשים האחרונים הטפטוף הפך למבול, מסיבות סוף שנה בגן, בבית ספר, במכינה הקדם צבאית, בטקס ההוא ובטקס הזה, בר מצוות חתונות, הלוויות וכולם שואלים – איך אתה מנגן את "מקום בתוכי" ?

אז החלטתי לייעל את העניין ובמקום לענות פרטני לכל אחד, פשוט להעלות את האקורדים של השיר כאן.

תהנו

בסולם המקורי של הייקו בלוז (D)

קצב 3/4 לאט

D   |D   |G   |D

Bm |Bm |Em |A

D   |D7 |G   |Em

D   |Bm |G-A|D

 

סולם יותר פשוט לגיטרה  (Cׂ )  כמו בביצוע של דניאלה ספקטור.

C    |C   |F    |C

Am |Am |Dm |G

C   |C7 |F   |Dm

C  |Am |F-G|C

(אגב דניאלה מנגנת בסוף השורה השלישית (גם כשאין לי למי) את האקורד המז'ורי (D ) במקום המינורי )

ולצורך העניין גם המילים :
יֵשׁ מָקוֹם בְּתוֹכִי שֶׁלְּעוֹלָם לֹא יַחֲשִׁיךְ
יֵשׁ לִי דֶּרֶךְ אַחַת שֶׁלְּעוֹלָם לֹא תֹּאבַד
יֵשׁ לִי כֹּח לָתֵת גַּם כְּשֶׁאֵין לִי לְמִי
וְאַהֲבָה שֶׁאוֹהֶבֶת לִפְעָמִים גַּם אוֹתִי

יֵשׁ תִּקְוָה בַּשּׁוּרָה שֶׁעוֹד לֹא נִכְתְּבָה
יֵשׁ קְרָבוֹת אֲבוּדִים שֶׁמְּחַכִּים לִי אֵי שָׁם
יֵשׁ יָמִים לְלֹא סוֹף, וְסוֹפִים מְלֵאֵי יָם
וְאַהֲבָה שֶׁאוֹהֶבֶת עוֹלָם לֹא מֻשְׁלָם

יֵשׁ מָקוֹם בְּתוֹכִי שֶׁלְּעוֹלָם לֹא יַחֲשִׁיךְ
יֵשׁ לִי דֶּרֶךְ אַחַת שֶׁלְּעוֹלָם לֹא תֹּאבַד
יֵשׁ יָמִים לְלֹא סוֹף, וְסוֹפִים מְלֵאֵי יָם
וְאַהֲבָה שֶׁאוֹהֶבֶת עוֹלָם לֹא מֻשְׁלָם.

 

התשוקות המכונפות שלה

השבוע נכחתי בהרצאה מעניינת מאוד של חיים שמש במסגרת סדרת ההרצאות של מרכז הצעירים בבאר שבע – תעשיית המוזיקה. ההרצאה היתה מאירת עיניים ומסמררת אוזניים לכל אמן מתחיל ומתקדם, שכן היא עסקה בדבר שרוב היוצרים הפועלים לבדם לא מתיחסים אליו – בניית הקריירה למרחקים ארוכים.  בקצרה מה שלקחתי מדברי שמש היה לחשוב על היצירה במונחים יותר גדולים מלסיים את האלבום והמיקסים ואיזה כיף… ולהתייחס לשלב ההוצאה היח"צ פרסום ושיווק כחלק אינטגרלי של היצירה שעליה שקדת.

תוך כדי הרצאה התעורר דיון על מרחבי הזמן שלוקח לאמנים לעשות אלבום וכל כמה זמן כדאי להם להוציא עוד אלבום. בשלב הזה הרגשתי כמה עיניים שבוחנות אותי ושואלות – נו, אז אתה עדיין חושב שזה נכון להוציא משהו חדש כל חודש?

התשובה היא שאין לי תשובה החלטית. כל מי שעוקב אחר העשייה שלי, שם לב שבשלוש השנים האחרונות הוצאתי והעליתי אל אתר הבנדקמפ שלי, כמות גדולה של אלבומים ומיני אלבומים. אבל לא עשיתי שום דבר לקדם אותם מעבר לשים כמה הודעות בפייסבוק שלי ולהגיד שזה יצא. כלומר הוצאתי מוזיקה ופרסמתי אותה למשהו בין עשרה עד עשרים אחוז מהעוקבים אחריי.

אז יש לי כמה מסקנות מהתהליך הזה, אבל אני חושב שעצם העובדה שלא העליתי שום דבר מאז ינואר האחרון (למרות שנוצרו כמה דברים ) מעידה על השינויים מאחורי הקלעים של עולם היצירה שלי. דברים שבעתיד הקרוב יתבהרו ויתבררו כאן אך בנתיים הם בגדר ענייני פנים.

ובכל זאת ולמרות זאת, הנה אני מעלה היום אלבומון שנקרא "התשוקות המכונפות שלה", מדובר במה שהיה אמור להיות האלבום שהיה אמור לצאת כה שיותר קרוב לאחר "הייקו בלוז". באלבומון הזה רציתי לחשוף צד אחר במויקליות שלי, שאני עדיין עמל ומפתח אותו גם בימים אלו, החיבור שלי למוזיקה ספרדית- דרום אמריקאית, ודרכה גם למוזיקה ים תיכונית.

 האלבומון ההוא לא יצא בגלל כל מיני סיבות, אך בעיקר בשל העובדה שהלהקה עצמה התפרקה. הוצאת אלבום היא זמן מורכב  עבור אמן בהרבה מובנים היא סיכום תקופה וסימון תחילת תקופה חדשה, היא הגשמת חלום, וגם תמרור אזהרה לגבי החלום החדש שאתה צריך למצוא עכשיו. זה זמן רגיש ופגיע לכל הנוגעים בדבר שבו קיטור הלחץ מגיע לשיא הרתיחה. התמהיל המבעבע של אגו תובעני, שגעון גדלות ובעצם כל שריטה פסיכולוגית שיש בך, הופכות את תקופת הוצאת היצירה שלך  אל הקהל לזמן מועד לפורענות.

לא זה הזמן או המקום, לדון בכל מה שקרה סביב הוצאת "הייקו בלוז", נסתפק בלציין את העובדה שהופעת ההשקה של האלבום, היתה גם ההופעה האחרונה של ההרכב עימו יצרתי את האלבום. הדברים שקעו שככו וחלק נשכחו, אבל התוצאה הייתה שהשירים שנחשבו לסינגלים של הייקו בלוז, והחלטתי לא לכלול אותם בתוך האלבום מפני שלא התאימו לאווירה שנוצרה בו, נדחקו אל האלבומון הבא שעמדתי להוציא – התשוקות המכונפות שלה.

בסופו של דבר לא הקלטנו את השירים האלו באולפן, ורק השבוע נזכרתי בהקלטה של אותה הופעה השקה. עשיתי את מה שאני לא אוהב לעשות, והקשבתי להקלטה. וגיליתי שלפחות חלק מהשירים הוקלטו ברמה שמאפשרת ליצור את המתווה של האלבום ההוא – התשוקות המכונפות שלה.

זה מתחיל ב"פיאצולה בלוז", במוזיקה של פיאצולה התאהבתי כששמעתי אי שם באייטיז את גרייס ג'ונס שרה בחושניות מהממת וריאציה על ליברטנגו . עם השנים הקשבתי רבות לטנגואים המטורללים של המלחין הארגנטינאי הגאון. לא חשבתי שזה משהו שיכנס למחזור הדם המוזיקלי שלי, שכן מה לי ולטנגו? אבל מסתבר שדברים נזרעים נכנסים ויוצאים בצורה כזו או אחרת לתוך עולם היצירה שלך.

"בואי אליי", נכתב בתקופה שבה מושא תשוקתי שהתה במרחק כמה שעות טיסה מייאשות להפליא. כך שהקשר בינינו התמצה בטלפונים עם המון שתיקות בין יבשתיות ותסכול מייאש. הסערות שהתחוללו בחייה היו הרקע לשיר, שנכתב לאחר או יותר נכון תוך כדי, אחת מאותן שיחות טלפון ארוכות, ביקש לעצמו מוזיקה שכשכתבתי אותה, נשמעה לי כמו שיר שלהקת "אמריקה" היו כותבים אחרי טיול מסטול לטיחואנה,  את השיר כולו דמיינתי עם חצוצרות מריאצ'י  שילוו את אהובתי אי שם במרחק כקריאת עידוד של מישהו שבא לעזרתה. כשלא מצאתי להקת מריאצ'י שתבוא להסתובב איתנו ברחבי הארץ ולנגן בחינם, העברתי את תפקיד החצוצרות לאקורדיון וכך התחבר לו השיר עם הטנגו והצליל הדרום אמריקאי.  אין סיבות לשלכת, אין תשובות בקצה הקשת, ניסיתי להסביר ולהציע את מעט הנחמה  יחד שקיוויתי שייווצר בינינו מבלי שאלפי קילומטרים של כבלים – יפרידו בינינו.

מהרגע שהתחלנו לנגן אותו בהופעות, הפך "בואי אליי" לשיר מבוקש בהופעות ההרכב. כשהתחלנו להקליט את "הייקו בלוז" היה ברור שהוא יכנס אל סדר האלבום, אך ככל שהאלבום הלך והתקדם ונוצר לו אופי מסוים, איבד "בואי אליי" את מקומו באלבום ( כמו עוד שיר בשם "שונא-אוהב", שנמצא ב"אבידות ומציאות") פשוט בגלל שהרגיש כנטע זר ולא שייך. בסופו של דבר למרות שזה היה צעד מאוד לא "מסחרי" להוציא אותו מהאלבום, הרגשתי שהוא לא משתלב וזנחנו את נסיונות ההקלטה שלו. לימים חשבתי לעצמי שזו פרקטיקה שאני מיישם כמעט בכל אלבום שלי, מתי שהוא כל ה"סינגלים" לא מוצאים את מקומם באלבום והם נותרים מיותמים בצד הדיסק ולהיחשף רק בהופעות.

"התשוקות המכונפות שלה" היה ניסיון להלחין שיר שכתבתי כשיר (כלומר ללא מחשבה שיום אחד הוא יולחן ) אבל השיר היה תקוע ואיכשהו באחת החזרות הנדירות של הייקו בלוז, מצאתי את עצמי מתחיל לנגן את השיר כשאלעד יוחנן וניסים  זורקים רעיונות לאן יש לקחת את השיר. זו אחת משתי הפעמים היחידות בחיי שבה כתבתי שיר שייעדתי לעצמי, עם אחרים (שכתבתי לאחרים הרבה שירים, אבל על זה אני לא נוטה לקחת קרדיט).  הטקסט זכה ללא מעט הרמות גבה, לרוב גבות מעוצבות, שתמהו האם לא הלכתי קצת רחוק מדי, ואני רק רוצה לומר  ולציין שלהבנתי בכל תשוקה אמת יש ממד של הערצה וביטול, וכשמוסיפים לזה תסכול של חוסר מובנות…

כבר נשאלתי לגבי מקור הספרדית השבורה ששגורה אצלי בפה מאז שהייתי ילד. התשובה היא שהוריי נדדו ברחבי דרום אמריקה כשליחים של חינוך יהודי, ואני ואחותי שוטטנו עימם. משהו מהעולם ההוא חלחל לאורך כל השנים ופתאום התחשק לי לשיר את המילים בספרדית וכך זה נשאר.

בסופו של דבר "התשוקות המכונפות שלה" לא התממש לכלל אלבום או אלבומון מוקלט. השבוע כשצצה ההקלטה של ההופעה נזכרתי בתכנון המקורי ושחזרתי חלק מאותו רעיון, אני מקווה שתיהנו לשמוע.

יום טוב ומטיב

המוות בא לפנות בוקר

האור המקפח של תחילת אוגוסט התגבר על כל המחסומים, התפתל לו וחדר דרך חרכים צרים בחלוני. פסי אור נמתחו על הקיר מפלחים את החושך העוטף, מכים בעפעפיים כפרפרי אש, עד שחדרו לתודעתי. פקחתי את העיניים – שוב הובסתי בידי השמש, הבוקר רק עלה ויום שלם הפריד ביני לבין ההופעה בלילה.

כדרכן של הופעות גם זו נקבעה כמה שבועות מראש, בלוז, הייקו, עשרה שירי עצב ושיר אחד של תקווה, הכל תוכנן מראש, לא המלחמה. דברתי עם בעל המקום, בצפון יש מלחמה אמרתי – אז מה השיב, נפסיק לחיות? קבענו, פרסמנו, הופעה תהיה.

על כוס התה של הבוקר פתחתי את המחשב, שוטטתי בפורומי סקופים וחדשות מחפש את התמונה המקורית שממנה ניתן יהיה להרכיב את חלקי הפאזל הזה שנקרא החיים הישראליים, כשאת עיני צדה הכותרת – ארבעה חיילים נהרגו מפגיעה ישירה בטנק בינהם בנו של סופר ידוע, איש שמאל, פרטים בפרטי…

הרבה מתים היו באותו אוגוסט אכזרי ורותח, אך הידיעה הזו ננעצה בתודעתי והתעקשה. שוב ושוב חשבתי על המוות הזה, זה אשר בא לפנות בוקר, חשבתי על שירי הנופלים, שירי יום הזכרון, ולפתע עלה מול עיני חזיון בו הם קמים מצידי הטנק המפוייח, משאירים את הנשק והאפוד המעשן על האדמה, מתחילים ללכת, מי בזחילה מי בצליעה, עולים ובאים אחד אחד, נתמכים איש ברעהו, עטופים בתכריכי זכרון רכים, עשרות מאות ואלפי נופלים, כולם מופקעים מחייהם הפרטיים, ונולדים במותם מחדש כגיבורי החיל והאומה, נצרפים באש ומתכת, עשויים ללא רבב, בעיניים עצומות לרווחה, גדודים של בני אדם משרכים את דרכם לאיטם, מהרי ועמקי הלבנון כל הדרך אל הבית.
המראה הזה הכה בי כבמכת חשמל, לא יכולתי להשתחרר מהתמונות האלו אשר הופיעו שוב ושוב, כצלליות לבנות בכל פעם שעצמתי את עיני. ביני לבין עצמי, תהיתי כיצד היו חשים אותם חיילים אלמונים, לו חלפו כמלאכי שרת, מלווים את השמועה על מותם. השמועה אשר עשתה את דרכה באכזריות אטומה, חרישית ועיקשת, בין הערים אשר רק הקיצו. שמועה קשה ועקשנית שנדדה בכל רחבי הארץ, עד אשר הגיעה אל רחובות העיר הדרומית בה אני חי. התבוננתי מהמרפסת, ולפתע ראיתי אותם בתהלוכת רפאים על הכביש הריק בדרך מצדה, חולפים בין ילדים של סוף הקיץ, הולכים לאיטם ברחובות, בדרכם אל הלא נודע.

חשבתי על החיילים המתים, עומדים מהצד, מתבוננים במחזה היומי והכה שגרתי של עוד בוקר ישראלי. בוקר בו הרוח הקיצית הקלושה מזיזה עלים בחוסר תוחלת ימינה ושמאלה. האם היו רואים ואוהבים יותר מכל את החיים שבעבורם הקריבו את חייהם? לא ידעתי להשיב, לא יכולתי למצוא לעצמי תשובות,. כפי שאני עושה כשכולי גאות ורגש, לקחתי את הגיטרה והתחלתי לפרוט, המילים והלחן זרמו מתוכי, לא הבנתי את המילים, הלחן נשמע לי קדמוני, אבל לא עצרתי, הרגשתי שכל מה שאני עושה זה בסך הכל להקליט את המחשבות והתחושות של תערוכת הרפאים שחלפה לה בחדרי, לפעמים אני נשאל איך חשבת לכתוב את השיר הזה, והתשובה תמיד זהה, לא חשבתי לכתוב אותו, מישהו או משהו הכתיבו לי אותו.

באותו ערב הופעתי. כמו הקהל, אף אני הייתי קרוע לגזרים מההתרחשות המשונה. הופעה לאחר יום שלם שבו כל מה ששמעת היה על ההרוגים המתים והחללים שהתווספו אחד אחד למניין הנופלים. ומצד שני האם לא בשביל ההופעות האלו, הדיאלוגים האנושיים, השגרה המבורכת שמתמצה בכמה שירים ואנשים שיוצאים לשמח את נפשם – האם לא בשבילם נלחמים?

בעל המקום חייך, מסתבר שאנשים רוצים לצאת, המקום מלא, עוד לפני שהתחלתי לנגן אמרתי בהומור גרדומים- שיש לי לא מעט שירים על מוות, כך שלא תצאו מכאן שמחים במיוחד, שיר אחרי שיר, ראיתי כיצד המוזיקה והעצב מתמזגים בפניהם של האנשים, עד שלבסוף אזרתי אומץ ונגנתי את המוות בא לפנות בוקר.

המוות בא לפנות בוקר

המוות בא לפנות בוקר
מתוך ענן לבן
בשקט הקר ידעתי שבא
לקחת אותי מכאן

עזבתי את הנשק
המוות לחובש חיכה
בין ארזים מעליי, דעך הכוכב
שנתקל באור הזריחה

נשמתי הפכה לתכלת
כשידו בידי אחזה
שאלתי מה קרה לי?
אבל אף אחד לא ענה

השחר שהפציע
בער באור זהב
הלכתי עם המוות
אל ארץ אבודה

בערים שרק הקיצו
חלפנו כמו שמועה
מקצין העיר יצאו לבשר…

בין ילדים של סוף הקיץ
ציפור פצועה נפלה
המוות לא עצר
גם כשקראתי שוב ושוב ושוב בשמה.

השחר שהפציע
בער באור זהב
שאלתי מה קרה לי?
אבל אף אחד לא ענה

נשמתי הפכה לתכלת
כשידו בידי אחזה
הלכתי עם המוות
הלכתי בלי סיבה.

היי שלום, פני את וכבר פני זכר

ואלו היו דברי ימי ירושלים, אהובתי ואני גיששנו מדי ערב ברחובות העיר, אל הקודש אל החול, אל הגוף ואל הנפש. בגנים ציבוריים קוששנו רגעים בצל ענפי הזית אחד מהשני. חום ומתיקות, רוך וקושי, האושר הרטיב את קצות האצבעות בדמות דבש וחלב אנושי הניגר ביננו הוא מופיע, וכדרכם של מי שמצאו את שחפשו בנסיון הראשון, לא ידענו כמה מאיר היה הוא, וכמה נדיר הוא עוד יהיה.
ערב אחד מתחת למשכנות שאננים, בגן בריכת הסולטן, התלהטנו בדרכנו הסודית  על ספסל בגינה הציבורית, פקענו מעולמנו וכל מה שהיה, היה גוף ונפש, שפת העור בצל האור.  עד שלרגע נשמטנו מעולמנו הפרטי כשהבחנו באיש מבוגר יושב וספק מתבונן בנו מהספסל שלצידינו. התפכחנו, נאספנו מחלום חיינו וקמנו ללכת. כשחלפנו לידו הבחנתי בזיק המזמר והאור הממזרי בעיניים, ניד הראש הקטן…
כמה צעדים לאחר מכן, תמהתי  האם האיש שהביט בנו היה יהודה עמיחי, לא האמנו אך שבנו לאחור, לבדוק…

יהודה?

ערב טוב גם לכם…

אז עכשיו נכנס לשיר?

המשורר חייך :

לעולם אין לדעת מה יכנס אל שיר ומה יצא, אבל מי שרוצה ימצא עצמו בשיר, ומי שזקוק – השיר ימצא אותו.

לזכרו של משורר דגול, לזכרה של אהבה, לזכר הזכרונות,

כמעט עשרים שנה אחרי, השיר מצא אותי.

תודה

היי שלום, פני את וכבר פני זכר.
נדוד עולה מאוב ועף ועף.
פני חיות, פני מים ופני לכת,
ויער לחישות, פני חיק, פני טף.

לא לנו שוב שעה שבה נוכל לגשת,
לא לנו להגיד: עכשיו, עכשיו.
שם של רוחות היה לך, פעם אשת
הכיוונים וכוונות מראה וסתו.

כי מה שלא הבנו, הן זימרנו יחד.
דורות וחושך, פני הסרוגין.
ולא שלי עוד, לא מפוענחת,
סגורת פטמות, אבזם, פיות, ברגים.

לכן שלום לך, לעולם לא נירדמת,
שהכל היה בדברנו, שהכל של חול.
מכאן ולהבא את מחלמת
לחלומות שלך: תבל וכל.

היי שלום, צרורות ומיזוודות המוות.
חוטים, נוצות, בליל מישכן, משכון שיער.
כי מה שלא יהיה, אף יד אינה כותבת,
ומה שלא היה של גוף, לא יזכר.

ביום שהקרקס הגיע לעיר – מומוס בתל אביב.

מומוס - הופעה באוזן בר 07.06.2014 צילום גיא רסקין
מומוס – הופעה באוזן בר 07.06.2014 צילום גיא רסקין

אמש חויתי את אחת ההופעות הטובות בחיי. עם רטיה ורודה על עין אחת, מיקרופון בידו השניה, אייפד בתור להקה, והתמסרות טוטאלית לאמנות, חיים ותשוקה לכל דבר מוזר, מרתק, אחר, יפה ואנושי. ראיתי במו עיני את מה שניתן להכתיר כמפגש פסגה בין דיויד בואי, קפקא, מרסל מרסו וסנסציית הפופ היפנית – חתלתול הגוגל.

במשך למעלה משעתיים ברצף וללא הפסקה כשעל גופו מוקרנים סרטים ודימויים מהפנטים ומבריקים, הוא חשף את כל מי שבא לאוזן בר (והצליח לראות אותו מעל חומת האנשים) לחלק מהיקומים שבמוחו. מומוס יוצר מוזיקה מהפכנית עם תחושה של רטרו שלא נשמעת כמו שום דבר שאתה מכיר, ועדיין כמו כל תקליט שאי פעם שמעת. מוזיקה שמעמידה בפני הצופה בו קליידסקופ וודווילי עם רצף בלתי פוסק של דימויים, משפטים, ציטוטים וקשרים תרבותיים מעולמות הציור, הספרות, הקולנוע המוזיקה. הוא פוליטי, הוא פילוסופי הוא שבור לב, ובצורה מפתיעה מאוד הוא כל כך קומוניקטיבי.

בעוד שבאלבומים שלו יש תחושה לעיתים של גודש שכלתני בלתי נלאה, בהופעה חיה הכל מסתנכרן יחד עם המימד הפיזי של נוכחתו והמימיקה שלו, וזה פוגע בול.
הוא פרפומר אדיר, מהפנט שגורם לך להקשיב לכל מילה ומילה שלו. יחד זה מצטרף למשהו שחויתי רק לעיתים רחוקות במוזיקה המוקלטת שלו. ואת זה אני אומר כמי שמאוד אוהב את אלבומיו, ואפילו אמש בדרך להופעה תהיתי האם יהיה ערך מוסף להופעה החיה שלו. אחרי ההופעה אמש אני מבין שהאלבומים שלו הם ישות נפרדת ביחס למה שקורה על הבמה. מומוס בהופעה מחייה את שיריו וחי בתוכם. הוא כל כך מהפנט שקל לא לשים לב כמה המוזיקה שהוא יוצר מהאייפד שלו נוגעת בכל ז'אנר ועדיין נשמעת כמו משהו שרק הוא יוצר. דמיינו וודויל אלקטרוני, ברוק-פולק של ציניקן-רומנטיקן, ממזר מקסים, ונווד בין יקומי עם מכונת זמן וגישה לכל קול ולכל צליל שאי פעם נוצר. דיסקו, אלקטרו, רטרו, מומוס עושה מוזיקה שהיא שלו לחלוטין, הוא ז'אנר של אמן אחד, מצעד פזמונים של אינסוף אמנים שכולם מבצעים רק מוזיקת מומוס.

אבל כל השבחים האלו לא שווים כלום אלמלא האישיות הממגנטת שלו שמובילה אותך כמדריך תיירים במבוכי מוחו. ובכך היתה ההארה הגדולה שלי אמש, בדרך חזרה הביתה הבנתי שהעיסוק הכמעט אובססיבי שלו במין הוא בעצם עיסוק בלתי פוסק במהות המין והנגזרות שלו – כלומר הקיום והמוזרות הפנטסטית של החיים בכלל והאדם בפרט. מגוגל ועד ווספות איטלקיות, מהשטן ועד מאו, פרט לכמה חתולים שאני מכיר, מומוס הוא היצור היחיד שאני בטוח שיודע את השאלה לתשובה – 42, אתם יודעים, החיים היקום וכל השאר.

ההופעה אמש נגעה בכל חוש אפשרי, שנראה לי מוזר לדבר על ההופעה הזו רק במילים. אני מרגיש כמעט צורך לרקוד את הביקורת הזו, עם חרב נינג'ה ורטיה על העין או, אולי לכתוב אותה על דמעות קרח במקרר של בריאן פרי, זה מה שהבנתי אמש, כל בדיחה פנימיות של מומוס היא פתח לעולמות אפשריים ואפשרויות של יופי.
הכרתי את המוזיקה של מומוס לפני עשרים ומשהו שנים במקרה ממוזל. באיזה שלב לפני כעשור, נפרדו דרכינו לא יודע בדיוק למה, אבל קרה. ואמש, עבורי לפחות, חויתי התגלות מחודשת של אמן פנומן. זמר מושלם, טרובדור, נביא, ליצן, אל לעג, קומיקאי, מאהב, אינטלקטואל, איש מפעים, מוזיקאי מדהים ומקורי, אני מקווה ששוב לא נפרד.

אם הייתם אמש בהופעה, ממש אשמח לשמוע על החוויה שלכם. מומוס עושה לך את זה  – גורם לך להסתקרן מחדש מכל מה שאנושי ואנושי. אמש כשיצאתי מההופעה רציתי לעשות מין עם כל הקיום ורוב היקום בו זמנית. משהו מהאנרגיה שאתה נטען בהופעה של מומוס רוצה להתפזר הלאה כמו זרעונים בשביל החלב. כמו יהודים בחלל. עבורי זו כוחה של החוייה המומוסית.

אם לא הייתם, תקוו שהוא ישוב לכאן ובקרוב, אולי אז ותהיה לכם הזדמנות להבין כמה אושר הנאה ושמחה קיומית מייצרת ההופעה שלו, וכמה עצוב ומיותם היום אחרי שהקרקס עזב את העיר. מומוס בסופו של דבר הוא קרקס של איש אחד. כולל הקופים הליצנים והלוליינית המרחפת באלגנטיות מעל הכל. בנתיים רגע אחרי שהמסך יורד, אני רוצה להודות למארגנים שזימנו בידי את האפשרות לחיות באותו יקום מופלא שזימן את מומוס אמש לתל אביב ולקוות שהוא יעלה שוב בקרוב כאן במחוזותינו.

עד אז יום טוב ומטיב.

מעבדות לחירות מוזיקה היא אהבה, שלעולם אינה מתממשת. .

נעמי, בריטון, אבא לפנות בוקר
נעמי, בריטון, אבא לפנות בוקר

לפני שנתיים יצאתי מעבדות לחירות. חסם אחד גדול השתחרר בראשי. הבנתי שאף אחד לא יושב מחכה לאלבום הגדול הבא, וגם אם יש מי הממתין שם בחוץ,  צריך לשלם הון תועפות לאנשי יח"צ ומחץ מתווכים מתווכחים ומביכים בשביל להגיע לקהל והכל כדי ליצור אדווה קטנה של הייפ שתעניין את תשומת הלב הציבורית בדיוק לשלוש דקות וחצי, כמה סטטוסים, שבעה מאזינים, ויאללה ביי לדבר הבא.

לפעמים שאני נתקל במוזיקאי מתחיל אני תוהה מה היה קורה אם הייתי מתחיל היום מהתחלה? האם לא הייתי מתייאש מהגודש השפע העצום והמרדף הבלתי פוסק אחר שביב של תשומת לב? אם יש משהו שמאפיין את החיים המודרניים זה השפע  שהופך לגודש, ומדי יום הוא גדל אקספוטנציאלית.  לפני כמה שבועות התארחתי בתכנית רדיו וראיתי את השולחן העמוס של השדרן – כל השירים האלו משבוע אחד? הוא הנהנן בראשו בעצבות מסוימת – מיום השיב. אבל עזבו רדיו, לכו לבנדקפ ולסאונדקלאוד תקישו ישראל, ותגלו שמעולם לא נעשתה כל כך הרבה מוזיקה לכל כך מעט אוזניים.

מה הקשר בין זה לבין מוזיקה תהיתי? האם אני באמת צריך איקס קהל בשביל ליצור? מה הקשר בין מספרים דמוגרפיות ונתוני אקסל לבין העיסוק ביופי, תשוקה, חסד ואמת?
החלטתי להתייחס למוזיקה שלי כמו שהיא משמשת אותי באמת, יומן מסע. כשאני עייף והאצבעות מייחלות לגיטרה, כשאני שמח ונושף במפוחית, מוזיקה הייתה תמיד הרחבת הפרשנות והבנה של החוויה, היא הייתה ועודנה הפלא שהגדיר העשיר ויצר את חווית החיים בו זמנית.
המוזיקה לקחה כל חוויה ורגע שחוויתי למקום אחר, אל מעבר למילים אל מעבר להגיון או להבנה, לוגיקה אמורפית נוזלית ומדויקת לחלוטין.
תמיד השתמשתי במוזיקה כדי לתעד ורגעים, צער קושי ואושר, דרך השפה היחידה שבה אני יודע לדבר באמת, צליל, לא מותווה אלא טווי, לא מושלם, שלם. אבל עשיתי זאת לבד, לעצמי, לקרובים אלי ביותר. החופש התחיל כשהשתחררתי מכבלי המוסכמות של מה נכון ואיך צריכה להתנהל קריירה מוזיקלית של אמן במאה העשרים ואחת.

החופש התחיל כשהבנתי שזו לא קריירה ואין לי שום עניין לחשוב על זה כעל קריירה, מוזיקה היא אהבה, גם אם לעולם אינה מתממשת.

מאז התחלתי לשחרר לרשת קטעים שעד אז התייאשו בשקט תיקיות שכוחות, שכן כשיצרתי אותם, הייתי עדיין נעול על "האלבום" הגדול הבא. דווקא שהייתי מפוקס על המוזיקה הגדולה, זו שתכבוש ותשנה את העולם, צמחה לה מוזיקת שוליים קטנה ומשוחררת מעכבות והגדרות מהמחשבות של נכון ולא נכון, משוחררת מהדימוי שלי בעיני עצמי או כפי שחשתי שהקהל רואה אותי, בלי לשים לב, גיליתי שיצרתי לעצמי אלטרנטיבה בועטת.

מרגע שהתחלתי להעלות את הקטעים לרשת הם קיבלו חיים משלהם, לא הרבה מבינים מה המשמעות של להוציא מוזיקה מעצמך, למי שכמוני גדל בעולם שבו הוצאת אלבום היא אירוע מכונן כמעט כמו לידת ילד, המחשבה שהוצאה לאור של קטעים אינה חייבת לספר את הסיפור האחד שאליו אתה מתכוון, היא כמו המעבר במחשבה של צלם במאה ה~19 שכל צילום חייב לתעד את ה-רגע, לעומת צלם אינסטגרם שבו כל רגע הוא צילום.

להוציא מוזיקה זה בעיקר לשחרר את עצמך מהסיפור שאתה מספר לעצמך לגבי מי אתה בדמיון, ולהתבונן במראת המציאות הקשוחה. להוציא מוזיקה ולהתייחס אליה כאל מה שיצא, זה בעיקר אומר להשתחרר מהחלומות שלך על האני והצליל המושלם ולקבל שצליל שבור הוא דבר שלם יותר מכל חלום, בעיקר כי הוא קיים, וחלומות, ובכן… לא היינו קיימים בלעדיהם, אבל אי אפשר באמת להתקיים בתוכם. ניסיתי, לי זה לא עבד.

להוציא מוזיקה זה להבין שאתה לא דילן / פינק פלויד / רוברט ג'ונסון  / ג'ו עמר. וטוב שכך,  שכן לשות מוזיקה של אחרים זה משעמם, וכמה שלא תחקה ותנסה, אתה יכול להיות רק מי שאתה, לעשות. ולהוציא מוזיקה זה לגלות מי אתה, על מגוון הטוב והרע שמרכיבים אותך.

לאט לאט, מצבור הקטעים שהתגלו אי שם, נשמעו לי ממרחק הזמן הרבה יותר טובים ממה שזכרתי, חיפושים נוספים העלו שעשיתי הרבה יותר מוזיקה ממה שזכרתי. אבל הדבר הכי מפתיע היה לגלות שפתאום רציתי לשוב ולהתנסות וליצור מחדש דברים, בכל פעם שהיה לי ערב פנוי ממהמשפחה, הקלטתי מוזיקה להנאתי והקטעים צמחו והתרבו, כמעט כל חודש אצרתי איפי אחד וכל כמה חודשים עוד אלבומים. ותוך שנתיים מצאתי את עצמי הופך מאמן שבדיסקוגרפיה שלו יש שלושה אלבומים מודפסים בחמש עשרה שנים של עשיה, לדף רשת המכיל כרגע 25 אלבומים, איפים, פרוייקטים ולמעלה מל170 קטעים מוזיקלים.

אבל לא רק גילויי העבר שחרר אותי, אלא ההבנה שאפשר להשתמש במוזיקה כדי לתעד את הכאן והעכשיו, יצרה אצלי תהליך חדש של עשיה, המיקרופון פתוח באולפן, הכלים בחוץ. אני מוצא את עצמי מגיע לחדר, לוחץ על האדום ומתחיל להקליט. בלי כוונת מכוון או ידיעה ברורה מה אני הולך לעשות. נוסע אל הלא נודע, פשוט עושה מוזיקה.

חכמה גדולה יאמרו הלשונות הרעות, כל אחד יכול לשרבט כמה שרבוטים מקושקשים ולהעלות אותם במוזיאון של עצמו. ואני אומר צודקים. לחלוטין צודקים. אין לי עניין לשכנע אתכם שזה הדבר הכי גדול שקרה כאן מאז שישו הלך על המים, אני בסך הכל עושה מוזיקה, זה לא שוויתרתי כליל על שיקול הדעת וכל כיוון גיטרה אני מוציא, אלא ששיקול הדעת שלי כקרייריסט, כלומר כיצד כל קטע יקדם אותי עוד מילימטר בדרכי אל קדמת הבמה בקיסריה. ובכן זה שיקול דעת שכבר איננו רלוונטי בעולם שלי.

מעבר לכך עד כמה שאני יודע אין אף ענן בסוף היקום שצובר בשקט את כל המוזיקה ה"רעה" שנעשית ויום אחד יגדל לממדי מפלצת שתשוב ותכה בכל מי שאי פעם ניגן תו לא נכון.

אבל יכול להיות שאני טועה.

בכל אופן אני מעדיף לקחת את הצ'אנס שלי בינתיים ולעשות מוזיקה כאן ועכשיו , לפעמים עם מילים לפעמים בלי,  לפעמים עם עוד אנשים לפעמים לבדי, מה שיקרה, מה שיבוא, מה שלא יהיה, שיהיה, גם מקרה שיקרה ואם אפשר במקרה.

ובחדוות ההקשה על המקלדת כמעט שכחתי שהתחלתי לכתוב את כל זה, בעיקר כדי לספר לכם שלפני כמה שבועות השכימה ביתי הפעוטה נעמי אי שם בארבע לפנות בוקר, וסירבה להירגע, כדי להרדימה לקחתי אותה במנשא כיס על החזה, והסתובבתי עימה בבית. איכשהו מצאתי את עצמי עולה אל האולפן הביתי שלי, עם נעמי בחיקי, לקחתי את גיטרת הבריטון לחצתי על הכפתור האדום והתחלתי להקליט אותי מנגן ואותה נושמת ונאנקת  מתוך חלומותיה.

אחרי שעה סימנתי לעצמי שלושה קטעים שאהבתי מכל מה שניגנתי, והחלטתי להעלות אותם לבנדקמפ, ככה נוצר האיפי המהיר בחיי מהרגע שבו הוא קרה ועד הרגע שבו עלה לאוויר האתר חלפו שלוש שעות בלבד שמתוכן הייתי עסוק כשעתיים ביצירת העטיפה ובמתן שם לקטעים והעלאתם לאתר. שמעתי את הקטעים שוב ושוב, הם התפרשו וקסמו לי מחדש בכל האזנה, אולם לאחר כשבועיים של האזנות חשבתי שהם צריכים עוד קטע מסוים כדי לסיים את החוויה כולה,  קינוח? אפשר לקרוא לה כך.

אמש התגלגלה לידי ההזדמנות כשלקחתי את נעמי שוב במנשא-כיס, יאללה אבא קנגרו, דרבנתי את עצמי, נכון יש מיליון דברים לעשות, אבל לך תעשה מוזיקה, שעה אחת… מה שיצא יצא.

ככה הוקלט לו הקטע המסיים של האיפי הזה. "בין כחול לשחר". שמרגש אותי לא פחות משירים שעליהם ישבתי ועבדתי שנים רבות.

אז מה רציתי להגיד? מה המסר הסמוי והגלוי? לא בטוח שיש, אני גם לא חושב שיש נוסחה אחת שמתאימה לכל האנשים בעולם. רק רציתי לשתף במחשבות על חירות ולספר שבערב הפסח הזה, לפחות יצירתית, אני חופשי ומאושר מאי פעם. בעיקר כי כיום אני מבין שחירות אמיתית זה לעשות את מה שאתה אוהב, והאושר מתחיל בלאהוב את מה שאתה עושה.

חג חירות שמח.