סופיאן סטיבנס הוא אדם עם מטרה. הפרוייקט המטורף-חלוצי שלו לתעד את כל חמישים מדינות ארה"ב אלבומים ובשירים, הוא פרוייקט חיים גדול ומסובך.
"ברכות ממישיגן, מדינת האגמים" שהתחיל את הסדרה בשנה שעברה, תעד את המדינה שבה נולד וגדל סטיבנס. "מישיגן" היה לא פחות מיצירת מופת. מהתקליטים הנדירים האלו שאני מוצא את עצמי חוזר אליהם שוב ושוב ושוב בהשתאות כבפעם הראשונה. אבל חמישים מדינות? חשבתי לעצמי, כמה שירים אפשר כבר לשיר על נבדה? אז מחשבות לחוד ותקליטים לחוד.
כעת סופיאן מוציא את "שבעה ברבורים". מדובר באלבום המכיל שירים שהוקלטו במקביל לפרוייקט מישיגן ופשוט לא היה מקום עבורם. "הממממ", הרהרתי לעצמי. "בטח מדובר באסופת שאריות חצי אפויות, משתעשעות, קצת תמוהות, ובטח לא מבריקות כמו התקליט ההוא". אוי כמה שטעיתי.
אינני יודע אילו מינרלים יש במי מישיגן, ומאיפה בדיוק נובע כשרון חד-פעמי שכזה, אבל חששותיי היו לשווא. מדובר בתקליט מעולה שמשתווה ואף מתעלה על קודמו.
סופיאן מרשה לעצמו להיות קצת יותר מלנכולי והרבה יותר נסיוני בעודו ממשיך למפות בעיניים אוהבות, את הנוף האנושי על רקע המדינה המדוכדכת. "אני רואה כל כך הרבה חיים בך" מאבחן סופיאן מתחת לעיניים הדהויות של אביו. כתייר רגשני עם באנג'ו מינימליסטי וכלי נשיפה קלאסיים, הוא משוטט בחצר האחורית של חייו כדי להשיג את הנדיר מכל – תקליט עצוב שמצליח לעודד אותך. בסופו של דבר סופיאן הוא מקרה נדיר של יוצר שמשתמש במוזיקה שלו כיד מושטת לעודד, לשמח לרומם את הרוח. הצלילים האלו חפים מציניות לחלוטין וכל ישותו אומרת חיוביות אחת גדולה. הבעיה עם חיוביות כפי שיודע כל מי שמכיר את עדת השאנטי-שאנטי בארצנו, היא הקיטשיות היתרה ורעיונות הרדי-מייד בנפח מילימטר שנהגו כנראה במשרדי פרסום הודים עתיקים שהופכים את החיובי שבאדם למה שנראה כאוסף ציטטות מסדרות מתבגרים אמריקאיות אבל מסתכמות באמירה הדוניסטית בכיוון של "עשן ותן לעשן" . סופיאן מצליח להמנע מהבנאליות מאחר והוא אינו פוליטקאי הוא אינו מציע פתרונות אינסטנט. הוא רק מתאר את המציאות הדוויה כפי שהוא מבין אותה עם שפע של חמלה וחום אנושי נדיר ברגישותו. המוענק לכל חסרי המזל החולפים בשיריו. כהתגלמות מוזיקלית לפילוסוף הנרי דיויד ת'ורו, סופיאן מביט אל הטבע שוב ושוב כדי למצוא תשובות אותנטיות ליחיד בחברה ששחקה את הקשר שלו לאדמה לקונקרטי לפלא הבסיסי שבקיום "כל העצים נעמדו באור, חסרי פנים, וראיתי סימן בשמיים, שבעה ברבורים, שמעתי קול בראשי האומר אני אנסה, אני אנסה ".
במילים וצלילים יצר סופיאן שיר הלל מודרני לכל מה שמיוחד טוב וחיובי ברוח האדם, גם בעיתות משבר כלכלי חברתי ואישי עמוק. אם היה צדק בעולם היו קוראים לו היורש של וודי גאת'רי ודילן הצעיר, אם היה צדק בעולם הוא היה מנסה להיבחר למשרת נשיא ארה"ב ואולי היה הופך את העולם הזה לטוב יותר. אם היה צדק בעולם היו מוסיפים את דיוקנו של סופיאן לצד האבות המייסדים של אמריקה בהר ראשמור, אם היה צדק בעולם היו מחלקים את התקליט הזה בכל לשכות הרווחה עם תרגום לעברית, רוסית, אמהרית, תאילנדית… מאחר ואין צדק לכו אתם לקנות אותו ואחרי שתגמרו להתפעם ממנו, צאו לרחוב ונגנו את הדיסק הזה לקבצן, לאם החד הורית, למובטל השכונתי המיואש, והאישה החולה מהמסדרון. אני בטוח שהם יודו לכם.
ליאיר שליידר נגן הקלידים של בלובנד בעבר היתה אמירה אדירה כששאלנו אותו למה הוא עוזב את באר- שבע לטובות לונדון. "כי אני רוצה לחיות במקום שבו יש סיכוי שאני אדרס בארבע לפנות בוקר" הוא השיב לנו. מסוג המחשבות שעולות לך כשאתה נתקע בפקק ביציאה מבאר שבע. האם להתקשר ולהודיע לו שכבר יש מצב להידרס פה ? או שמא מדובר בריטואל השבועי של האוניברסיטה הנודדת צפונה כמדי יום חמישי אחר הצהריים ? אין לי מושג. אני תופס את האוטובוס לקרית-גת . שם אני אחבור ליוחנן למכונית ולגיטרות במסענו ירושלימה להופעה בבית המוזיקה שנקבעה לפני כל כך הרבה זמן. אני מגיע בלי בעיה מיוחדת לקרית גת וכל הדרך שומע אוסף אייטיז בMP3 שלקחתי בטעות אז במקום לשמוע את בבליקי עם סוויטת יום- העצמאות אני מוצא את עצמי מקשיב לTRUE COLORS של סינדי לאופר ותוהה אם זו הסיבה ששתי הבחורות שיושבות לידי מסתכלות עלי מוזר. לאחת מהן יש ריח כל כך טוב, טהור נקי וטרי כמו שמיים כחולים בבוקר ממש מוקדם לפני שהשמש מסננת את הכחול העמוק הזה מתוכם. כבר בתחנה שמתי לב אליו והוא ממלא את כל החלל שמסביבי. אני קצת נבוך ומרגיש כמו מר פלומר של איטלו קאלוינו לא יודע אם לההתבונן לעברה כדי לא להטריד ולא יודע אם להתעלם בכוונה. אההה הזכרונות שריחות מעלים הרבה יותר חזקים מכל תמונה אולי משום שזה פשוט נכנס לך ישירות למוח דרך הסינוסיטים ומכריח אותך להזכר. אני עוצם עיניים בשקט מריח ונזכר מריח ונזכר. WORDS של F.R.DAVIS ( שאני מתמוגג מצחוק כל פעם מהמחשבה ששמו האמיתי הוא דויד פיטוסי 🙂 מתחלף ב DRIVE של הCARS ואני חושב שוב למה ההפקה של האייטיז דוחה אותי ומושכת אותי באותו זמן. אולי זה בגלל שהכל נשמע סינתטי מצד אחד כל כך לא מציאותי ומנופח ומצד שני הדרמה הזו כה גדולה מהחיים ורווית פנטזיות שזה ממש יכול לרגש.
בכניסה למרפאה שבה יוחנן עובד אני מופתע מזה שאף אחד לא שואל מה אני ומה רצוני לעיתים נדמה לי שאנחנו חיים באובר-בטחוניות. יוחנן כהרגלו מתעכב ומתעכב. כשאנחנו כבר יוצאים עם שני התיקים של הגיטרות ביד תופס אותו אחד מהמטופלים שלו ולמרות שלא נקבע לו תור הוא רוצה טיפול, ועכשיו. אני יוצא החוצה לחניה ואחרי שלא ניגנתי כל היום אני שולף את הגיטרה במהירות מתיישב על הקייס ומתחיל לנגן אל מול מבטם המשתאה של העוברים ושבים, שלא ממש מבינים מה האיש הזה מנגן בגיטרה כסופה באמצע החניה של קופת חולים קרית-גת.
סנדביץ' בדוכן של ורדה ואני שם לב שבעל הבית תלה על הקיר תמונה אחת בה הוא מחבק את הרב בצרי או ווטאבר ולידה תמונה בה הוא מחבק את נינט טייב.אין ספק שזה והשניצל שלהם זה מסוג הפלאים שאפשר למצוא רק בקרית גת.
בדרך לירושלים אני ויוחנן דנים על "סוס" של יהלי סובול וכיצד קרה שהקהל החמיץ את התקליט הכי טוב שיצא לו עד היום. שנינו מדלגים במהירות על "גבוה" השיר היחידי שמצליח לעצבן אותנו בדיסק הזה, ועוברים להברקה של "לא יכול בלי זה" ואני חושב לעצמי שאולי כדאי שאני אבצע אותו פעם בהופעה, אה רגע הייתי עושה את זה בעבר עם בלובנד, וואי כבר שכחתי. זה נראה כל כך רחוק עכשיו. אחרי זה אנו עוברים לדבר על בלר והעזיבה של גרהם קוקסון את הלהקה. שנינו מסכימים שOUT OF TIME זה שיר גדול ויוחנן ממשיך להתלהב מהקליפ שלו, אולי זה בגלל הבחורה הספק אפטית ספק אטומה שמופיעה בו ? יכול להיות, אני עדיין לא הצלחתי לפענח את הטעם של יוחנן בנשים ומצד שני גם את שלי עוד לא ממש הבנתי אז יאללה, ממילא אני סתם אוהב את השיר בגלל המילים.
ירושלים מוצאי תענית אסתר ויום חמישי. במפתיע יש הרבה פחות פקקים ממה שאני זוכר בימי חמישי והרבה פחות מחסומים ממה שמצופה בערב פורים ירושלמי. אנחנו מגיעים לבית המוזיקה ורואים את יעד סוחב מזרונים במורד הרחוב. איך שאתה נכנס הם גורמים לך להרגיש אחלה משהו בחיוך שלהם ובגישה הקלילה חביבה שהם לוקחים את כל העניין די משעשע אותנו.
אנחנו מתמקמים ודי מהר עושים סאונד. טוב כמה מסובך זה יכול להיות לעשות סאונד לשתי גיטרות ושני מיקרופונים של שירה ? אני שוב מתבאס מזה שאני מגביר את האקוסטית של יוחנן דרך הפיקאפ הפנימי ולא במיקרופון חיצוני. אין מה לעשות גיטרות אקוסטיות לא נשמעות טוב עם פיקאפ פנימי. הא תמיד מוסיף להן איכויות פלסטיקיות וחבל כי המרטין נשמעת נהדר בפני עצמה.
יעד ורועי מפנים את כל הדיסקים מסביבינו כדי שיהיה לאנשים מקום לשבת ולנו להופיע. רק את השלט "מוזיקה יהודית מקורית" הם משאירים תלוי מעלינו כמין בדיחה פנימית על קונספט הערב. הכי מוזר לי זה להיכנס לחנות ולראות פוסטרים שמודיעים על ההופעה עם תמונה שלי בכל מקום. יא אללה זה אף פעם לא קרה לי העסק הזה.
לאט לאט אני בוחן את התמונה מנסה להבין איזה דימוי הפוסטר משדר לאנשים שהם לא אני. חליפת קברן עם גיטרה כסופה וחיוך. זה לא קצת קוטבי ? העסק הזה?.
לאט לאט ובבטחה אנשים מתחילים לזרום ואנחנו אוטוטו מסיימים. מורפלקסיס, איש יקר שעשיתי לו את העריכה הדיגטלית והמסטרינג לתקליטו האחרון והממש מצויין (DREAM MACHINES ) מגיע לחנות והוא מציל אותי מלהתעסק בסאונד ומאפשר לי להתרכז בלהיות מישהו שמופיע ולא סאונדמן שגם מנסה לשיר.
אנחנו מסיימים את הבלאנס. הולכים להתלבש יוחנן מבריש את שיערו, אני מתחזה לקברן. והופס אנחנו יוצאים החוצה והמקום מתמלא באנשים, כמה וכמה ירושלמים שאני מכיר ודי הרבה שאני לא מכיר כלל. נחמד לראות אנשים שאתה לא מכיר בהופעות שלך אפילו אם זה הופעה בחינם. בודקים שעונים ובדיוק בעשר כמו שסכמנו עם יעד אנחנו עולים. וגם זה כחלק מהנסיון שלי לא לעלות להופיע ביותר מחצי שעה איחור.
אני מתיישב על הכיסא בלי הכרזות גדולות אומר שלום ומתחיל כרגיל עם "מקום בתוכי" וכל ההמולה הקבועה של קהל לפני הופעה נעצרת לאט לאט כשהסלייד מתחיל לגלוש על המיתרים. הקטע המשעשע שברגע שהקהל משתתק אנחנו הופכים מודעים לנוכחתו הרועמת של מזגן בצד של יוחנן מה שלקהל בטח לא מפריע כי הוא שומע את ההגברה אבל אני ויוחנן שומעים את עצמנו כאילו שאנחנו מנגנים יצירה של שטוקהאוזן לשתי גיטרות ומנוע אקראי.
לאט לאט אני מרים מבטים ומסתכל על אנשים בעיניים, לקח לי כל כך הרבה שנים ללמוד להנות מהופעות ולא לפחד מהקהל. שעכשיו אני כבר כמעט אובססבי לצד השני. רק שהפעם הזיעה מהפנסים שמוצבים ממש מעל ראשי מתחילה לחדור לי לעין ואני ממצמץ עם עיניים צורבות.
המפוחית שלי היום נחמדה אלי ונענית לי בקלות. סוף סוף אני לא מרגיש כאילו היא זורקת לי כל הזמן קליפות פיסטוקים לפה בכל פעם שאני שואף אוויר דרכה. אולי זה בגלל שאף אחד לא ניגן עליה מאז ההופעה הקודמת ? אני רושם לעצמי להקפיד לא לתת לאנשים לנגן עליה להבא.
עוד אנשים נכנסים, ונכנסים, מה קורה פה ? מי אלה כל האנשים האלה? למה הם מגיעים דווקא להופעה שלי ? 🙂 נחמד לאללה, ואוה הנה אריאל קליינר מגיע סוף סוף. מאחר כהרגלו אני נותן בו מבט נוזף באמצע השיר והוא מחייך את החיוך הזה שלא מאפשר לך לכעוס עליו אף פעם.
ההופעה ממשיכה ואני בוחר להתחיל עם כל הקטעים הפחות מוכרים בהתחלה שאולי זה לא רעיון הכי טוב. היום אני גם משתדל בהחלטה מודעת לא לדבר יותר מדי בין השירים אולי זה פחות מדי, נראה מתי אני אמצא את האיזון בין השניים. בכל מקרה אני מחליט להשמיט את "יפה כמו שקט" שתמיד דורש ממש הרבה ריכוז ושקט לעשות ובמקום זה עובר למחרוזת ה"אנארכיה בישראל" שהפעם כוללת גם את האחיות פיק הסטרוקס והדורס.
רק אחרי שאני שר שתי שורות אנשים מבינים איזה שיר זה ומתחילם לצחוק. תמיד מפתיע אותי כמה שהשיר הזה עובד מצויין בפורמט של שתי גיטרות ושירה. ונורא חסר לי הקול של רות באמצע ביני לבין יוחנן.
גם הסלייד היום מתייחסת אליי מצויין ונדמה לי שכל מה שאני עושה פוגע במקום בדיוק 🙂 זה נחמד התחושה הזאת וזה רק גורם לך לתסכול עז כשזה לא הולך. באמצע כשאנשים מבינים שזה השיר של הפיקיות אנשים פשוט מתפקעים מצחוק ולמרות שאני מבין למה, אני באמת חושב שזה שיר נהדר ואני לא עושה אותו בתור פארודיה. באמת!!
"ערים וזכרון" מגיע לפני הסוף הרשמי של ההופעה ואני מבין איך שרק עכשיו אחרי חמש שנים השיר הזה נהיה לאט לאט מוכר, אנשים מדברים איתי עליו לפני ההופעה דורשים שאני אבצע אותו, ואיך שאני מתחיל אותו יש קריאות של "וואוהו" ואני די משתומם. מדובר בשיר שלי ? אותו שיר איטי כמו מוות שמתארך על 12 דקות? מישהו מכיר אותו ?:)) משונה התחושה הזאת.
האמת הכי משונה זה לשיר אותו כשהרחוב הירושלמי הזה שבו הסתובבנו כל כך הרבה אני והיא נמצא ממש בגבי, גן הפעמון כל כך קרוב ונדמה כאילו כל הזכרונות ממנה צפים מחדש ואני עושה את השיר מההתחלה עד הסוף בלי לשכוח את המילים כהרגלי ובלי טעויות בסליידים. למרות שהיא בקנדה אני ממש יכול לחוש אותה עומדת שם בצד, מתבוננת אבודה כמו פעם, כנראה שאהבות אף פעם לא ממש נגמרות הן רק מחכות כמו לבה לסדק בפני הקרקע כדי להתפרץ החוצה ושירים זה תמיד דרך טובה ליצור רעידות אדמה סדוקות בלב.
עומר שאל אותי יומיים לפני ההופעה איך אני יכול לשיר את השירים האלה ולהרגיש את השירים שוב ושוב ושוב, והשאלה שהיתה הגיונית לחלוטין פתאום נראית כל כך משונה מה זאת אומרת ? הנה אני בירושלים של 2004 אבל השיר הזה שמתחיל איפשהו ב1993 ונמשך עד לפה למקום הזה שבו אני נמצא עכשיו. אהה. זה חויה מוזרה פתאום לחוש שיר כמו ביום שכתבת אותו. בעצם אני כבר לא זוכר מה הרגשתי כשכתבתי אותו. אני יודע רק מה אני מרגיש עכשיו.
ההופעה זורמת ואני יכול לשמוע לפי מחיאות הכפיים את הקהל מתרגל אליי ומתלהב יותר ככל שההופעה מתקדמת, זה כמו בליינד דייט בהרבה מובנים, וזה נחמד שהעסק מצליח להתרומם, מביאים לי יין אבל אני לא מוצא את הזמן לשתות, זה אפילו נראה לי טיפה לא מנומס לתת לכולם לחכות בזמן שאתה שותה להנאתך.
והנה מגיע קטע הסולו. יוחנן יושב בצד ואני רואה בשורה הראשונה חבורה של ילדים שעוקבים לי אחרי האצבעות ואני משער שאלה חבר'ה מהאקדמיה שראו את המודעה עם הגיטרה המוזרה ובאו לראות. מעניין אם הם מבינים שאני בכלל לא מנגן בכיוון הרגיל של הגיטרה וכל האקורדים נראים להם עקומים לחלוטין בטח.
רק כשאני עובר למרטין שמכוונת רגיל בשביל לנגן את "למוות אין רחמים" אני רואה אותם מסתכלים סוף סוף בהבנה על האצבעות שלי. מוזר להיות דוגמן גיטרה לכמה שניות אבל אחרי זה אני פשוט שוכח את זה ומתרכז בשיר הזה. שתמיד מצליח לצאת טוב, מבחינתי ועם כל הפיגועים שהיו בסביבה השורות האלה נשמעות כל כך רלוואנטיות – "המוות תמיד ממהר בארץ הזאת, הוא שם לידך כשאתה ברחוב אתה עולה לאוטובוס והוא כל כך קרוב " ביצוע טיפה מהיר ל "בנות הים יפלרטטו איתי" ויוחנן אומר לי שהוא נהנה בקהל אבל אני מחזיר אותו לנגן את "כוכב" ואנחנו מסיימים אותו בחיבור ישיר עם RIDE INTO THE SUN של הוולווט וסוגרים את ההופעה.
התחושה שלי שהיתה הופעה טובה. ומאוד נהניתי, אבל משום מה אף אחד לא בא לדבר איתי ואני לא כל כך יודע מה לעשות עם עצמי. אולי הייתי גרוע והם לא רוצים לספר לי ? אני תופס את כוס היין מבקש כוסות מים קרים ויוצא החוצה לאויר הקר.. ביציאה אני רואה את יעד משקשק במה שנראה כקופת צדקה ועליה רשום "צ'ופר לאומן" ואני רואה אנשים ממלאים את הקופסא בשקלים ועוד ועוד מטבעות ואני משתאה ובורח מהמראה שמאוד מחמיא לי מצד אחד ומאוד מוזר לי מצד שני.
לאט לאט ניגשים אנשים ואני תמיד תוהה אם זה בגלל הביישנות שלהם שהם לא ניגשים כי אני מדמיין את עצמי אחרי הופעות שאני מתלהב מההופעה וכמה נדיר זה שאני בעצמי ניגש למרות שהיה מצויין , אולי בגלל שאין לך הרבה מה להגיד חוץ מאחלה והיה טוב, שאיכשהו מבחינתי כאחד שבא להגיד מה חשבתי על ההופעה הם לא תמיד פוגעים במטרה.
הרבה זמן אחר כך אני עדיין משולהב אבל אני רוצה כבר לזוז לאכול משהו ולשבת ולדבר עם א. שבאה להופעה וזה תמיד כיף לראות אותה כי היא מקסימה כל כך אבל אני לא מוצא איך לדבר איתה בפרטיות, איכשהו נוצר מרחק ביננו שאני לא מצליח לגשר. אבל היא נחמדה מספיק ומחכה לנו שנתקפל ומחכה ומחכה. ואני אבל יוחנן בשלו ואני מתעצבן שבגלל תאוות הקטינות שלו הוא נשאר לדון עם שתי נערות שבקושי סיימו צבא ולא רוצה לזוז מהמקום. יאללה קח טלפון ובוא נזוז אני לוחש לעברו. אבל הוא באדישות האיטית שלו ממשיך לדסקס עימן את העובדה שלפני עמה אלפי שנים הוא עבד במשק של הורי אחת הנערות בגולן. הילדה שהיתה אז בת תשע זוכרת אותו מאז,וזה נורא מרגש… נו כמה אפשר לדבר על זה שהיא זוכרת אותך מאז ? אני תוהה. אבל הוא בשלו מקשקש עימן על הא ועל דא והא והא והא והא. ועד שלבסוף הוא זז ממקומו (כמובן בלי לקחת מספר טלפון ) א. מתייאשת בצדק והולכת לביתה ופולטת שאם בא לכם אתם מוזמנים לעבור אצלי בדרך החוצה מירושלים, אני כבר כמעט אומר לה שלום כשאני נזכר שמאחר והפלאפון שלי טבע באמבטיה אין לי איך להתקשר אליה, מה המספר שלך? אני שואל והיא מנסה לרשום לי אותו על זגוגית המכונית בצורה כה רומנטית ומקסימה. אבל זה לא כל כך מצליח. אין לחות גבוה והזגוגיות לא מעובות. בסוף אני מוצא עט ורושם את המספר בצורה הישנה על דף . אה היא כל כך יפה כשהכוכבים נוצצים בעיניים שלה ותמיד זה מסובך כל כך להגיד לה דברים כאלה פשוטים, שוב אני תוהה אם אני לא מפספס פה חיים שלמים ויפים בכל יום שאני לא עובר לגור בירושלים ומנסה לכבוש את ליבה…. טוב נו החיים זה בלאגן.
אחרי זה יוחנן ואני מפרקים את הציוד הולכים לצ'יליז שם אני מתקבל בברכת שלום חיננית מכל האנשים שלא מכירים אותי. כנראה שזה שוב אפקט חליפת המאפיונרים שגורם לאנשים להתייחס אלי כאל מישהו חשוב, משעשע ומוזר אני רואה בחורה שממש מפחדת ממני בכל פעם שאני מסתכל עליה היא ישר מסתובבת לצד השני והולכת כמה צעדים אחורה כאילו שאני איזה רוצח סדרתי וכל העסק משונה לי. אבל כרנאה שהבגדים עושים את האדם. אנחנו קונים כמה סלייסים, שני אייס ארומה ויוצאים לדרך חזרה לבאר שבע.
כל הדרך אנחנו שומעים את האוסף של REM ואני מנקר מרוב עייפות אבל מפחד לתת ליוחנן לנהוג סוליקו, איכשהו אנחנו כמעט ולא מדברים על ההופעה שהיתה, וזה כשלעצמו די משונה. יכול להיות שכבר פתחנו מספיק נסיון הופעות כדי שלא נצטרך לדבר על זה יותר מדי ? אולי. רק הזמן יגיד.
בשתיים וחצי אנחנו מגיעים לבאר שבע, בדרך להעלות אלי את הציוד יוחנן אומר לי שזה כיף שאפשר לסחוב את כל הציוד של ההופעה בנאגלה אחת למעלה ואני נאלץ להסכים איתו שהחזרה הביתה זה אחד הדברים הכי מענגים בלהיות זמר פולק ולא רוקיסט משופע ציוד.
שתי דקות אחרי שהוא עוזב אותי אני כבר בעולם שכולו טוב.
(אם אתם רוצים לשמוע את מחרוזת האנארכיה מתוך ההופעה ניתן ללכת לכאן ולהוריד את הקטע שאומנם הוקלט על מצלמת וידאו קטנה, אבל עדיין ניתן לשמוע את רחש המזגן 🙂 ועוד הודעה מערכתית קטנה,לכל שלושה וחצי קוראיי הנאמנים אני טס מחר ללונדון אז בשבועיים הקרובים אם לא יהיו הפתעות מיוחדות לא צפויים עדכונים וביקורות עמכם הסליחה:)
LAMBCHOP הם להקה שממש. אבל ממש לא יודעת לשווק את עצמה נכון. זה מתחיל בבחירת שם גרוע במיוחד (מה שגרם להם כבר המון בעיות עם ארגוני נשים בתקליטם הקודם שנקרא LAMBCHOP – IS A WOMEN ) ממשיך בעובדה שמדובר בהרכב- קולקטיב שצריך לפרנס 15 נגנים!! וזה עוד לפני שדברנו על נגני הכינורות!!. והגרוע מכל הם ממוקמים בנאשוויל. בירת הקאנטרי האמריקאי. כתוצאה מכך כבר קרוב לעשור שהם מסווגים כאלט-קאנטרי או ניו-קאנטרי או רטרו-קאנטרי. הבעיה היא שמי שמצפה לשמוע מרחבים פתוחים במוזיקה שלהם יתאכזב קשות. מדובר בהרכב שפשוט עושה מוזיקת סול דרומי ישן. אם הם היו שחורים הם היו יכולים בקלות לטעון לכתר היורשים לאל גרין ואייזיק הייז רק שלאמבצ'ופ הם חבורה של בני 30 פלוס פלוס פלוס, לבנים למהדרין, והתוצאה היא שילוב מוצלח מאוד של מעט קאנטרי וכל הדברים הטובים שלא ידעתם שאתם זוכרים, מתקליטי סטאקס ישנים.
"אין שום דבר שישווה למתיקות של תקליטי סול ישנים" אמר פעם ריי צ'ארס ולמבצ'ופ יצאו מעורם בכדי להוכיח לכם את זה בשני האלבומים החדשים שלהם שיצאו בו זמנית עכשיו. הסיבה להתפרצות הכפולה נבעה במפתיע דווקא מבלוק יצירתי של סולן ההרכב קורט ואגנר, שהכריח את עצמו לכתוב שיר מדי יום במשך כמה חודשים כדי לפתור את הבעיה. את המיטב מתוכם הוא הביא ללהקה וכשהתברר שיש יותר מדי חומר טוב, נערכו שני תקליטים מצוינים מאותם הסשנים. בהכללה גסה ניתן לומר שAW COMON הוא הנוגה והמוצלח יותר בעוד שNO YOU CMON הוא היותר עליז וקצת מפוזר.
ואגנר זמר ההרכב. ניחן בקול בריטון רך. מה שמגביל את הלאמבצ'ופים להישאר בטריטוריה מוזיקלית של חדרי השינה במה שפעם היה מוגדר כמוזיקת מזמוטים. הם ממש לא פאנקיים וסוחפים. וגם שהם מנגנים יותר חופשי כבקטעים האינסטרומנטלים. נדמה שהם כמעט נזהרים שלא להקפיץ יותר מדי את האוירה. הריקודים שאליהם הם מייעדים את המוזיקה שלהם נרקדים בדרך כלל בין הסדינים אצל זוג לא צעיר במיוחד. בדרך כלל ביום שבת בצהריים כשהילדים הלכו לצופים. למרות מספר החברים הגדול במיוחד בלהקה, המוזיקה עצמה נשמעת מאוד לא נפוחה, מלאה בקסם יומיומי ואביבי של פסנתר כינורות וגיטרות אקוסטיות. שיריו של ואגנר מלאים באבחנות קטנות על החיים בהילוך שני. מעבר לשיא ומעבר למהירות. הוא יודע כבר שהוא לא יהיה הסטיב מקווין של אישתו ועדיין הוא רוצה שהיא תרצה אותו ככזה. בעיות המשקל שלו הם נושא ראוי לשיר מוצלח שישעשע כל גבר עם מודעות עצמית וכרס. "אתה הולך עם רוח רפאים שהתגשמה סביב חגורתך ואתה חושב שהיא לא שם" הוא מאבחן. גם נשים לא נמלטות ממבטו המשועשע כשהוא קובע בחדות "שהן עוזרות ליצור את סוג הגבר שאותו הן מתעבות". במה שנשמע כמו שיר שברח מסרט של דיסני ויצא לתרבות רעה. ואגנר מסוגל לקחת נושא ממש לא פוליטקלי-קורקט ביחסי המינים, ובחושפנות כותב על ההשתנות של בני הזוג במסגרת הנישואין ודן בו בדרכו היחודית. איכשהו זה לא נשמע תוקפני או אגרסיבי יותר כמו קינה נוגה לגבריות חדשה.
אם לא שמעתם על ההרכב הזה במסגרת ששת אלבומיהם שיצאו עד כה. סביר להניח שזה לא התקליט שישנה זאת. חבל. הוא אולי לא חדשני או רדיקאלי במיוחד אבל מצד שני מתי היתה הפעם האחרונה שהרגשתם ככה, אתם?
זוכרים את העתיד? זוכרים כמה יפה היה אמור להיות פה ב~2004, עם המכוניות המעופפות והרובוטים הקטנים ששואבים חרישית את האבק מפינות החדר? ובכן, הנה אנחנו ב~2004, בטח לא באוטופיה אבל גם לא על סף שואה גלובלית חדשה כפי שניתן היה לחשוב מהיצוג התקשורתי לעולם שמסביבנו. אלו הם חיינו בתחילת המאה ה21 מופצצים מכל כיוון בעודף מידע שמפרק לגורמים כל תופעה באשר היא, ומקצין כל זוית שלה למימדים מפלצתיים ממש. נדמה שככל שהדברים מקבלים יותר פרשנויות השוואות אלגוריות ודימויים שמנסים לתאר הכל בצורה גדולה מהחיים הרי שהמציאות עצמה הולכת וחומקת מאיתנו. המילים עצמם כבר איבדו את התוכן, הכל הפך לדימוי של.. התכתבות עם… או יצוג של משהו אחר, והתוצאה היא ציניות שבה לא מתכוונים למה שאומרים, ודברים נאמרים רק כדי להאמר ולא מתוך צורך ליצור קשר. החיים איבדו את האותנטיות שלהם עם רגשות שנוצקו עבורך בתוכניות שידוכים טלוזיוניות, וחוכמת חיים שנרכשה בפרסומות לחומוס. נראה שהכל ידוע מוכר מדי, מוגדר מדי ושום דבר אינו מרגש כלל
לעולם כזה מגיח "Talkie Walkie", תקליטם החדש ורווי הקסם של Air . לאחר שאלבומם הקודם של ז'אן~בנואה דונקל וניקולס גודין, "Hz Legend 10,000", היה ברובו כישלון מסחרי ואמנותי, מעניין מאוד לעמוד על ההבדלים שחלו בשנים שחלפו מאז הוא יצא. אם על עטיפת האלבום ההוא מצולם הצמד כאנשי עתיד הבוהים אל המדבר האמריקאי, הרי שעל עטיפת האלבום הנוכחי הם מצולמים כשני מדענים מתחילת המאה שעברה, כשמאחוריהם כתובות משוואות מתורת היחסות. ההבדל העקרוני, בין שתי העטיפות, מתבטא בצורה ישירה בתקליטים עצמם. בעוד שהקודם נשמע כמו ניסיון פוסט~מודרני לנבא כיצד תישמע מוזיקת פופ עתידנית ולשאול כל הזמן "איך זה גורם לך להרגיש?", הרי שב"טוקי ווקי" הפנימו הצמד שהשאלה עצמה היא כשל לוגי המעקר את מה שהיית מרגיש אלמלא היית עסוק כל הזמן בתהייה מה אתה מרגיש. כאן הם מצליחים לחזור אל התמימות שאפיינה את תקליטם הראשון (Moon Safari ) בצורה מפוכחת ומייצרים את אותה מוזיקה עתידנית בטבעיות גמורה.
AIR מודעים היטב לניגוד שבין שפת הפופ למלים הגדולות מהחיים, לאורך כל התקליט הם נצמדים במודע למלים הכי פשוטות שיש, אך משתמשים בהן בחוכמה, כהצבעה ישירה על המציאות, על הדברים עצמם, על הריגושים הישירים. כך, שורות פשוטות לכאורה כמו
"אני לא רוצה להיות ביישנית,
לא יכולה לסבול את זה יותר
רק רוצה להגיד 'היי'
לאחד שאני אוהבת
תגידו לי, למה זה לא יכול להיות אמיתי?" ("Cherry Blossom Girl"),
הופכות בידיהם המיומנות לחוויה מלאה באושר טהור ומוחשי, כמו שרק שיר פופ מושלם יכול לעשות.
"יכול להיות שאת מנוגה,
ואולי אני ממאדים
אבל אנחנו נהיה יחד,
נאהבים לנצח
פשוט דואגים זה לזה",
בנאיביות חולמנית זו פותחים צמד האווירונאוטים הצרפתי את האלבום, ומוכיחים כי להם בניגוד לאלפי אלקטרונאים אחרים עם לפ~טופים קודחים שעדיין עסוקים במדיום ולא בתקשורת בין בני-אדם, דווקא יש אמירה.
השניים מציעים את גישת הזן שלהם לחיים לא מתוך עצבות ופחד מהעתיד , כי אם מתוך ניסיון לבנות בסיס שעליו אפשר לעסוק בנושאים החשובים באמת – "את XX, אני YX", ממצב הצמד את מכלול היחסים בין גבר לאשה בעולם שעסוק במשוואות. אך למרות המשתנים והנעלמים, הם מתפעמים שוב ושוב מהביולוגיה הבסיסית ומנסים לאחות את הקרע בין הקביעה המדעית שאהבה היא רק כימיה ובין הרגשות המאוד לא כימיים הממלאים את לבם של כל המתאהבים באשר הם. "טוקי ווקי" הוא תקליט מושלם עבורם, שופע אהבה, חום ותמימות כפי שרק אהבה חדשה יכולה להיות.
מבחינה מוזיקלית, בעוד שהתקליט הקודם היה ניסוי שלא עלה יפה, הנוכחי כבר התגבר על הכשלים. הדרך שבה AIR ר מתיכים למקשה אחת אלקטרוניקה אוונגרדית וא~טונלית עם מוזיקת קיטש משנות השבעים היא ללא רבב. היכולת להטמיע השפעות של מוזיקת בארוק בנאיביות של פולק ולמסגר את הכל בתוך לחני פופ קסומים נראית מהצד פשוטה, כמעט טריוויאלית. רק כשאתה מנסה למדוד את כמות הדברים שקורים באלבום הזה ומשווה אותם לבנאליות של רוב מה שיוצא מימנם ומשמאלם, אתה מבין שהעושר והחדשנות של אייר מוצנעים היטב מתחת לנונשלנטיות הצרפתית. מדובר בעבודת אמנות חד~פעמית, שלמרות העובדה שעכשיו רק ינואר ונותרו עוד 11 חודשים עד סוף השנה, ולמרות שסביר להניח שעד הקיץ האלבום הזה יימאס לחלוטין מרוב השמעות בכל בית~קפה, פרומו טלוזיוני, תחנת דלק, וגלגלצ, אסתכן ואומר שמדובר באחד מאלבומי השנה.
היו היה איש בבאר שבע, דני בלר שמו. ויכתוב במקומון המקומי כל-בי. וחובב ביטלס ומוזיקה תעשייתית גדול במיוחד היה האיש. וכל שבת היה לו טור מוזיקלי שבו הוא כתב ביקורות מוזיקה שהתמקדו בעיקר בביטלס ספיחיהם חבריהם וממשיכיהם ובמקביל על כל אומן תעשייתי נידח. כתוצאה ישירה מכך דור שלם של ילדים באר שבעים חשב שאיינשטוצה ניאובאטן וקראנט 93 הם בעצם המקבילים של הביטלס מבחינת הגודל והחשיבות.
עד שיום אחד יצאנו צפונה לעולם שמעבר לשכונה ד' וגילינו שמדובר בשני מישורים שונים. אז הנה הזדמנות לחלוק כבוד לאיש שהכיר לכולנו כל כך הרבה מוזיקה מוזרה בימים כשממש היית צריך להתאמץ כדי להרחיב את עולמך.
השבוע שמעתי את ההוצאה המחודשת לתקליטם של קארנט 93. THUNDER PERFECT MIND, מדובר בתקליט שנשמע כמו מסע צלב, קומפלט עם מוזיקת פולק קלטית עינויים ובתולות הברזל. במפתיע התקליט הרבה יותר מעניין ממה שהוא נשמע על הנייר או מה שהייתם מצפים מצפים מתקליט קונספט על החיים המוות וואגינות מלאות פנינים ודמעות.
התקליט כולו מצליח להיות מעניין אבל היטלר בתור קלקי הוא הקטע המעניין ביותר בדיסק. ר לי זה הזכיר את הרכב הפולק-פרוג קומוס הנידחים ואת דנילסון פאמילי האופנתיים. מין יציאת פולק פסיכדלי שבטי שבו דיויד טיבט דן במשך רבע שעה על הטרנספורמציה של היטלר לקלקי – אל הודי. אם חשבתם ששיעורי פילוסופיה יכולים להיות מייגעים הנה הפתרון. תזמינו את דיויד טיבט שירצה עם הלהקה שלו. לא ברור לי מה הוא מנסה להגיד בזה. אבל אין ספק שבפעם הבאה שאני אעשה סרט על ריטואלים שבטיים בימי הביניים אני אשמח לקחת אותו לעשות את הפסקול. הבעיה היחידה בכל התקליט הזה פרט לעובדה שלעיתים הוא נהיה יותר מייגע מהמוות, זה קול בלון ההליום של טיבט, שנשמע כמו בן דודו המסורס של ווין קויון מהפליימינג ליפס. תגידו לא נמאס כבר מהקולות הקסטרטיים האלה ? מה זה הרגישות הגברית החדשה-ישנה הזו? קחו שבע טום יורק תנו לי ליאונרד כהן אחד כמו שחשבתי שאדון PAPA M הלו הוא דיויד פאג'ו יהפך להיות אבל …
PAPA M – TRAVELS IN COSTANT
ראבאק, לבן אדם יש שלוש מוחות ? מה הוא בדיוק לוקח שם ? קטע פולק שהופך להאוס נוסטלגי מלפני תשע שנים כמו איזה מוכר שמדגים לכם בכלי זמר את כל החנות ואז פתאום רטרו לימי פוסט-רוק סלינטאי חונטאי וטורטוזי. פאג'ו מה עובר עלייך ? וזה לא נגמר!! הקלטות פילד-אמביינט אופנתיות להפליא עם טונים מקסיקאים ציפורים וחתולים והכל באותה רבע שעה!! טוב אולי כל פיצולי האישיות של הבן אדם התמזגו לישות אחת מבולבלת. אני בכל אופן אומר התקליט החדש של PAPA M לוקח בקלות את תואר מלך הביזאריה של השנה.
אם זה טוב או רע ? רק הזמן והסמים יגידו אללה יוסתור.
MINGUS – HOG CALLING BLUES
תשמעו הבן אדם גאון פסיכי שזה לא יאמן. הכרתי אותו בתקופת הג'אז הגדולה שלי לפני עשור וחצי אבל כילד לא ממש התחברתי לפסיכוזות ולצרחות שלו על נגני ההרכב תוך כדי הנגינה. היום אני שומע אותו ומתמוגג, לקרוא ג'אז לקומפזיציות המטורללות של לתזמורת בראס זה כמעט להעליב אותו. הבן אדם היה מלחין גדול עם אישיות מתפרצת וחיוניות מדהימה.
כשאתה שומע את רוב רובם של המנג'זים בני ימינו. בוגרי בתי ספר למוזיקה שכל מה שהן עושים זה לנגן בסולם הנכון על האקורד הנכון אתה יכול להבין בקלות למה ג'אז הפך לגופה חנוטה שסקסופון תקוע לה בתחת ליאפים שעושים פרצופים של מבינים נורא ואיום.
שאתה נחשף לאבות המזון ורואה כמה עומק, טירוף ושימחת חיים היה בבסיס הטהור לפני שרדדו אותו לאלפי חקיינים. כל מה שנותר זה לבכות את העידן שהיה ולא יחזור. איך אמר ג'ון זורן פעם אם הייתי נער מתבגר בשנות החמישים הייתי הולך לראות את מינגוס או קולטריין היום הייתי הולך להופעת רוק-כבד אלקטרוני.
מה שמוביל אותי היישר ל..
FANTOMAS – ROSMERY BABY
לפעמים רוק כבד באמת מצליח לפגוע. לפעמים זה עובד כשכל הגיטרות המסותתות מכניסות בך אימה ולא מחשבות על המצאת מיכל דבל אקשן דיאודורנט + הייר-ספריי לשיער בתי שחי מיוזעים.
פנטומאס שזו עוד אחת מלהקות הפרוייקט של מייק פאטון הידוע לשימצה בשל מעלליו ב FAITH NO MORE. עושים פה ביצוע אימים מוצלח של נעימת הנושא לסרט האימה הפילוספי של פולנסקי וזה מעולה אבל הקרדיט הקרדיט שייך כולו ל…
KRZISTOF KOMEDA – CUL DE SAC – O.S.T
קז'ישטוף קומדה גאון הג'אז-פסקולים הפולני צריך להיות אי שם ליד מוריקונה, לאלו שיפרין, ובדלמנטי בתור האיש שכתב פסקולי זהב.
הבן אדם ידע מה זה מתח אימה ביזאריה ואקצנטריה ובעיקר ידע לתרגם את כל זה לצלילים. תקשיבו זה מבריק. הסכין לחיתוך הקרטושקס בידה של החותנת הפולניה מעולם לא נראתה מפחידה
תסתכלו פעם על הכוכבים האלה שם למעלה. על כל אחד מאלו שאנו רואים, יש עשרות מליוני כוכבים נסתרים בחשיכה הגדולה שמעבר לזוהר הבוהק. כוכבים אבודים, חגים במסלול היקפי לאורך חיים שלמים מול שמש ההשוואה. השוואה בין מה שהיה יכול וצריך להיות, לבין מה שקרה. מקבץ אינסופי של פנים כמעט ידועות שמות ומשות מעט ידועים. זמרים, כותבי שירים, נגנים, יוצרים, גלקסיה של עשיה נתינה ותקוות, שניסו את מזלם,עשו כמיטב יכולתם. השקיעו זמן, כסף, זיעה, נשמה ודם, אך כשלו במבחן הסופי ולא הצליחו ללכוד את תשומת ליבו החמקמקה של הקהל.
ניתן לזהות אותם בקלות. הולכים שחוחים וכפופים, תחת משאם הכבד של בועות החלומות הלא ממומשים, אלבומים שלא צלחו ותהיות שלעולם לא יפתרו. האם זה בגללי? האם עשיתי את כל שביכולתי? האם נתתי הכל? האם אני מוכשר באמת? היתה זו בעיה של שיווק? האם היה זה טיימינג גרוע? אולי הקדמתי את זמני? אולי אחרתי אותו? אולי לא הייתי מספיק טוב? ודווקא הביקורות היו מאוד מבטיחות, וכל החברים שלי אהבו, ממש אהבו, ואם רק אנשים היו נחשפים לזה…
כל אמן בפוטנציה, וכל אחד שאי פעם נדחה על ידי חברת תקליטים, או תחרות כשרונות כזו או אחרת, לכל אחד מאלו שיצא אי פעם מהדלת המבאסת בראש מורם עם גאוות מפסידים, יש חלום שיום אחד יתקשרו אליו ויגידו "תשמע בחור, אנחנו לא יודעים איך לבשר לך את זה, אבל אנחנו מבינים כעת שממש טעינו כשאמרנו לך לא…" כל מי שהוציא אלבום שנידון לאבדון ושכחה במדף הדיסקים המוזלים יש חלום שיום אחד – אולי אחרי מותו – העולם יבין כמה מדהים הוא היה.
יום אחד…
אין הרבה אנשים שזוכים להשתתף בהלוויה של עצמם כצופים מהצד ולא כנצפים. יש עוד פחות אנשים שזכו להציץ אל יקום מקביל ולראות איך החלומות שלהם מתגשמים. לחסוס סיקסטו דיאז רודריגז זה קרה. הנה הסיפור המוזר של האיש שמת בעודו חי, והפך לכוכב ביקום מקביל, מבלי שידע על כך.
סיקסטו רודריגז – 1970
הביוגראפיה
סיקסטו דיאז רודריגז, נולד בשנת 1942 למשפחה היספאנית ממוצעת, ממעמד הפועלים בדטרויט. לימים הוא יתאר את מקום הולדתו -"ליד הבנין הכי גבוה, בתוך לב ליבה של רוק'נ'רול, יו.אס.איי". במרץ 1970 יצא תקליטו "עובדה קרה" בחברה תקליטים מקומית. התקליט לא נמכר. שנה לאחר מכן הוא הוציא את "מגיח מהמציאות" וגם התקליט הזה כקודמו לא מכר שום דבר. רודריגז שהבין את הרמז העדין של הקהל, חזר אל המציאות ונעלם .
רודידגז היה יכול להיות עוד שם אחד חסר משמעות, המרכיב את התמוכות האינסופיות של תעשיית המוזיקה העולמית. אלמלא הצטרפות נסיבות שעד היום אינה ברורה דיה. משום מה הודפסו שני אלבומיו של רודריגז על ידי הסניף הדרום אפריקאי של חברת התקליטים שלו. בתחילה היו אלו קומץ קטן של אנשים שנדלקו על השירים שלו ובעיקר על שירי האלבום הראשון. לאט לאט וללא שום מסע פרסום, יחסי ציבור, קמפיין שיווקי או כל תהליך אחר פרט להעברה מפה לאוזן, הפכו שיריו של רודריגז כמעט לשירי עם דרום אפריקאים.
אנשים שרו אותם עם גיטרה סביב מדורות על החוף בקייפטאון. להקות קאברים ניגנו אותם בפאבים של פורט' אליזבט וכמעט בכל מועדון שכיבד את עצמו בדאונטאון יוהנסבורג, יכולת להיכנס, ולשמוע את הקול המיוחד של רודריגז, מאנפף לו ברקע.
עד שנות התשעים המוקדמות, הפך תקליטו הראשון של רודריגז לאבן דרך במוזיקה הדרום-אפריקאית. המשונה הוא, שלאורך כל אותה תקופה, אף אחד פשוט לא ידע, מי זה הרודריגז הזה, ולאיפה הוא נעלם. אפילו שמו של רודריגז, לא היה ברור לחלוטין. הקונצנזוס הכללי היה, שמדובר בחסוס רודריגז. ואם זה נשמע לכם שם מיוחד, אז נבהיר שהנסיון למצוא את השם הזה במדריך הטלפונים, משול לנסיון לחפש את יוסי כהן בישראל, כפול כל אוכלוסיית דרום אמריקה.
כפי שקורה לרוב במקום בו מדושנת אדמת אי הידיעה, צומחים מיתוסים ואגדות. רוב השמועות גרסו שהאיש מת. מנת יתר, התאבדות, כסא חשמלי, הכל הלך. אמרו שרצח אשה ונידון למוות, אמרו שהוא פרש מהכל, והצטרף לאיזו כת בסגנון "עדי יהווה", שהפך לשוטף כלים בסינסינטי, לסוחר עבדים במזרח, שראו אותו בניו זילנד, בסיבוב הופעות עם להקת ג'אז-רוק מסתורית.
בין לבין, בדרכים עקלקלות התגלה עותק, מתקליטו השני של רודריגז. תקליט שעד אותה עת, נחשב לאגדה אורבנית, וכלל לא היה בטוח שישנו. ההוצאה מחודשת של האלבום הנדיר, סיפקה לקהל הרעב, שירים נוספים מאת הזמר המסתורי. שוב החלה שגעת רודריגז בדרום אפריקה, ועדיין אף אחד, כולל חברת התקליטים, לא יכל לומר על רודריגז, שום דבר קונקרטי. פרט לעובדה, שפעם היה בן אדם שהקליט את האלבומים האלו, בשנות השבעים, ומאז אבדו עקבותיו.
עם התפשטות האינטרנט, החלו כמה מעריצים דרום-אפריקאים, לחפש אחר האיש המיסתורי, בנסיון לגלות מה עלה בגורלו. הודעות החלו להופיע בכל עתון מוזיקלי, "האם מישהו שמע על רודריגז??", אספני תקליטים נדירים בארה"ב, הופצצו במכתבים שהפצירו בהם לחפש ולנבור אחרי תקליטיו, מתוך תקווה למצוא אלבום שלישי, ולתהות קצת, מי והיכן הזמר.
ברשת הוקם אתר אינטרנט, שריכז את כל מה שהיה ידוע על רודריגז. ולבסוף דווקא האתר הוא זה שיצר את הקשר הראשוני עם מי שעבד איתו על תקליטו הראשון. המפיק שמח לדווח למחפשים, שרודריגז לא מת. והוא בריא שלם. חשוב מכל, רודריגז עדיין חי לו בדטרויט, ולחלוטין לא מודע להיותו כוכב בדרום אפריקה.
לפעמים הפי-אנד הוא דווקא הסוף הכי נכון. לאחר שהמעריצים יצרוו קשר עם רודריגז עצמו, הגיע האיש ב1998 לדרום אפריקה. להיווכח במו עיניו בפלא של יקום מקביל שבו כל שיר שלו הוא להיט. לחוות במו אוזניו, את שיריו מושמעים ברדיו, כלהיטים נוסטלגים בתדירות יומית, למרות שכבר בסוף שנות השבעים הוא פרש לחלוטין מעולם המוזיקה. האיש שעד אותה עת, לא הופיע במולדתו בארה"ב, זכה לגלות, שאין כוכב בעירו. אבל אולי בצד האחר של העולם…
כך הגיע המוזיקאי האלמוני מדטרויט לדרום אפריקה לסיבוב הופעות גדול באיצטדיונים המקומיים. צעירים שעוד לא נולדו כשרודריגז שר את שיריו, מבוגרים שזכרו לו את חסד נעוריהם, והתבגרותם עם שיריו ברקע, נהרו להופעות, הסיבוב היה הצלחה גדולה. אפילו הופק דיסק שתעד את ההופעות, אך הדבר שהכי קשה היה לתעד את רודריגז המשתאה. לזרוס החם ששב מן מהמתים, באיחור של שלושים שנה, עומד ערב אחר ערב מול קהל של עשרות אלפנים המכירים אותו מלפני ופנים, נפעם לחלוטין מכל ההערצה והאהבה העצומה אליו.
המוזיקה
על העטיפה הקדמית של "עובדה קרה", מופיעה תמונתו של בחור, שניתן לתאר אותו כמאצ'ו רגיש ופסיכדלי, ממוצא היספאני עם מגבעת כחולה משקפי שמש מתריסות ותליון מתכת רחב כמו הלב שלו, היושב בתוך כדור מראות כחול. המוזיקה שבפנים נשמעה בהתאמה כמו הג'וינט הגדול ביותר שגולגל אי פעם.
"איש סוכר בוא מהר כבר
כי נמאס לי מהסרטים
תמורת מטבע כחול אולי תחזיר לי
את חלומותי הציבעוניים "
( Sugarman )
יש הרבה שירים מסטולים, יש אינסוף שירים שמדברים על סמים, ולפעמים נדמה לי שהמילה פסיכדליה היא ארכיון שכדאי מאוד לחתום, ועדיין אני משוכנע שמי שיחשף לרודריגז יכיר את המציאות האחרת של הסם מפן אחר לחלוטין שלה.
דיויד הולמס בחר לפתוח אלבום המיקסים Come and get it בשיר המופלא הזה ועורכי ירחון המוזיקה המשובח הMOJO בחרו ב"איש סוכר" כאחד ממאה שירי הסמים הטובים ביותר אי פעם. יש הרבה תקליטים שהוקלטו או נכתבו תחת השפעת סמים אבל ההבדל הגדול בין רודיגז למהללי ומושפעי עשב אחרים מתבטא בעובדה שאצלו תמיד יש תחושה שגם אם הג'וינט הזה עושה לו עכשיו טוב כל כך, הרי שצמד הזקנים שמכלים את שארית חייהם בצפייה אינסופית במסך הטלוויזיה המהבהב בחדר השני הם הוריו. והם גם העתיד היחידי שממחכה לו בעולם שממנו הוא בא.
רודריגז הוא המשורר הגדול של החיים בתוך השיכונים האינסופיים של מרכזי הערים. הגיבורים שלו אף פעם לא יהיו הנוודים המיתולוגים הגדולים מהחיים של דילן, הם לא יבינו את חבורת הפריקים האורבנים שמשוטטים בשיריו של לו ריד. לעולם לא ירגישו ממש שייכים בשיר של פול סיימון עם כל בעיות מעמד הביניים שלו. ולאונרד כהן פשוט לא מובן עבורם עם כל הנשים האופל והמוות. אם נדמה לכם לרגע שההשוואה הזו מרחיקה לכת, אין זה כך. לטעמי רודריגז, למרות אלמוניותו הגורפת, הוא ללא ספק חבר ראוי במסדר המצומצם של כותבי שירים ענקים שתארו את החיים המודרנים באמריקה מזוויות שונות של המציאות החל משנות השישים ואילך. אותם דוברי דור שבמילים ובצלילים תעדו ועיצבו את חייהם של מליונים מסביב לעולם. שירים שגרמו למהפיכות חברתיות ולקבלת רעיונות חדשים כאקסיומות.
רוב הכותבים – יוצרים שהזכרתי, עברו תודות לכשרונם הרחק מסביבת גידולם לעבר חיים נוחים יותר כלכלית טובים כלכלית. רודריגז היה ונשאר האיש שיושב בפתח הבית בגובה הרחוב עם הגיטרה החבוטה שלו ומתאר לכם את עליבותם של החיים בשיכונים המתקלפים ומטים לנפול בכל עיירת פיתוח שהיא. אין זה משנה אם קוראים לה דימונה, שלומי או דאונטאון דטרויט, בכולן התור ללישכת העבודה מייאש ומחפיר באותה מידה.
רבות דובר על התגייסותם של יוצרים למען מטרה חברתית, דילן כתב שירים שעוררו תהודה משפטית כדי לנסות לעזור לאסירים ויהיה לכם קשה מאוד למצוא היום אמן בכיר שלא תרם את קולו וכמה מהופעותיו למען ארגון עזרה זה או אחר. אולם רודריגז הלך רחוק יותר מהרבה אומנים אל עבר המציאות הקונקרטית ואחרי פרישתו מעולם המוזיקה הלך לעבוד כעובד בניין ושיפוצניק. במשך שנים ניסה רודריגז להיבחר ללא הצלחה לכמה וכמה משרות ציבוריות כדי להשפיע ולהיטיב עם אותם אנשים שנגזר עליהם להיוולד בצד הלא נכון של העיר. אך הוא כשל.
"אני תוהה כמה פעמים כבר נפלת בפח
ואני תוהה כמה תוכניות השתבשו
אני תוהה כמה פעמים כבר הזדיינת
ואני תוהה מי הבא בתור
אני תוהה על האהבה שאינה בנמצא
ואני תוהה על הבדידות שלי
אני תוהה כמה באמת הולך לך בחיים
ואני תוהה על החברים שהם לא ממש שלך"
(I Wonder )
עובדה קרה – 1970
רודריגז שונא את הממסד. לעיר שלו הוא ממקדיש שיר בשם "עמורה" מלווה במקהלת ילדים תמימים. הוא מתאר אותה בדרכו המושחזת כהתגלמותה המודרנית של עמורה המרושעת, המריעה עם אזרחיה למען טובת עשירי העיר. בקונטרסט הנוצר בין נושא השיר ההגשה הסארקסטית שבקולו ומקהלת הילדים שמאחוריו, מסמן רודריגז על איזה ערים כדאי שיפול מבול האש והגופרית. הוא רואה את הזבל שמצטבר אצלו ברחוב. את הרשויות שלוקחות את הילדים להיות בשר תותחים במקומות רחוקים עם שמות מוזרים, את המיסים שהם גונבים ואת הזיהום שהם מזהמים. הוא מביט בתיעוב על גדילתו של הפשע המאורגן בחסות הרשויות המושחתות ואת אפסותו של הממסד הדתי שיעשה כל שביכולתו כדי להשאיר את צאן מרעיתו, בדיוק במקום הנכון של קו העוני, שם הם יזדקקו לחסדו של האל כי שום חסד אחר כבר אין להם.
רודריגז יודע שהנערות שעומדות בפינת הרחוב לא עומדות שם כדי לשאוף אוויר ומאבטחת הכנסה אף אחד לא יתעשר או יוכל באמת לחיות. כי מה שהאנשים בשכונה שלו צריכים זה לא טובות, אלא הכרה, כבוד וחינוך נאות. אך רודריגז אינו טיפש חד מימדי ואצבעו המאשימה אינה מופנית רק כלפי הממסד. הוא מכיר את הצד השני של המטבע, את אנשי השכונות שזועמים וצועקים, ולעולם לא ילכו להצביע כי זה לא הבחירות שלהם, את העובדה שקולם ימכר יומיים לפני הבחירות בהבטחות סרק ומתנות קצרות מועד ומה אכפת להם שעושקים את האחר, גם זה שחי לידם, כל עוד הם יקבלו את מה שמגיע להם?
רודריגז הוא הצלם החד ביותר של המעמד שמתנדנד בשני צידיו של קו העוני בהתאם לחוקים שהם לא קבעו ולעולם גם לא יוכלו לברוח מהם. דרך סבך טבעות עשן הג'וינטים שלו, מצליח רודריגז לצלם בבהירות את התמונה הכי מפוקסת על אותם רגעים שבהם החיים מפסיקים להיות סרט, והופכים לרצף של אפיזודות לא קשורות ולא מתוסרטות. את הרצף המקוטע תמידית בחיפוש אחר הכסף שיביא אותך עד השוחה הבאה ולא מעבר לה. רודריגז מסתובב בין הכבסים הצבעוניים שתלויים בחצרות, רואה את המציאות דרך מצלמת אלף גווני אפור, ואיתה מתעד חיים חסרי צבע, מלאים בכאב שגם האהבה אינה יכולה לו. מעט חמלה היא כמעט כל מה שנשאר לו לתת.
"האם אי פעם קבלתם קדחת ממשפט מתוק מריר בשיר ?
האם אי פעם נישקתם את השמש? או הלכתם בין הטיפות ?
אם כך טפסו לי על המוזיקה והשיר שלי ישחרר אתכם
טפסו לי על המוזיקה ומשם תקפצו איתי"
(Climb Up On My Music )
את סיפורי האהבה–שנאה שלו לא ילמדו בשום בתי ספר. אף אחד לא משוגע דיו להסתכן בלומר את האמת המרה לילדים שחייהם יהיו עלובים קטנים. האושר שלהם תמיד יגיע במנות קטנות ביותר, הבלחות קצרות בחיי נישואים והמועקה האינסופית של אהבה בצל האוברדאפט. רודריגז מכיר את כל השקרים שאנשים מוכרים לעצמם בניסיון נואש לייחס לחייהם משמעות אותנטית, הוא יעמיד לפניהם נראה קשה ומדויקת שתראה להם בדיוק כמה מגוחכים הם נראים, כלכלית, חברתית, רגשית, מכורים לאהבה קפיטליסטית העוסקת בצבירה ולא בצמיחה, הרוצה עוד ולא תוהה בשיל מה, אהבה שכל אופיה נגזר מחלומות לא ברי השגה אשר עוצבו כמוצר לולנטיינז דיי, בידי חברת כרטיסי ברכה
"ואת מודדת את העושר שלך במה שאת יכולה לקנות
ואת מודדת את האהבה שלו בדברים המתוקים שנאמרים לך
ואת חיה בעבר של החלום שבו את נמצאת
והאנוכיות שלך היא חטאך הראשיכי מבחינה רגשית את תקועה באותו טריפ
ואני יודע על הזמנים שמעדת
אז אל תנסי להרשים אותי עם סיכות וצילצולים
או עם יכולתך להתלבש
כי קוף בבגדי משי הוא עדיין קוף ולא יותר "(Jane S. Pidy )
יש המיחסים לרודריגז שנאת נשים. למרות שהמין היפה 'לכאורה' לא מתואר כמוצלח במיוחד בשיריו. נדמה לי שזו קביעה מרחיקה לכת. נכון, רודריגז אינו ממש פוליטקלי-קורקט, היי הוא מהדור שבו המושג עוד לא הומצא. אבל רודריגז הולך עם האמירות הצורבות שלו בקשיחות שווה לכל הצדדים, קל להתבונן בדיאלוגים החומציים שלו ולשכוח את הקסם הבסיסי שמצוי ברבים משירי האהבה שלו. אישית אני חושב שבתוך עולמו ההזוי והשבור, מתייחס רודריגז ליחסים בין המינים, כשיקוף והנצחה של מערכות היחסים בין החלש והחזק, המדכא והמדוכא. מבחינתו כל מי ומה שמדכא אותו מוכרז כאויבו. אין זה משנה אם זה הממסד או האישה שעזבה אותו לאנחות. כולם שווים בעיניו, האדישות המושחזת שלו לכולם מגיעה מאותו מקום מעושן.
"אישה תעלמי מכאן בבקשה
נשארת פה קצת יותר מדי זמן
נכון שהיית מתה להיות מסוגלת לבכות ?
נכון שהית מתה שאני אהיה מת במקומך עכשיו ? "
(Hate Street Dialogue)
כשרודריגז שר בקולו הציני ונוגע באותה מידה, על זאת שהוא חושב עליה, אתה פשוט יודע שהוא חושב עליה שוכבת באיזו מיטה קפיצים חורקת. ברקע יש טפטים דהויים, תמונה של כוכב קולנוע נשכח שנגזרה מהעיתון תלויה על הקיר, רעש של מכונת כביסה מזמזם לו אי שם והחלומות גוועים בעשן העולה מהמאפרה המלחששת. אפשר לחוש איך החיבוק שלה מכיל חום וכוח שאליו הוא משתוקק וממנו הוא בורח באותה מידת נחישות. לפעמים גם הגבר המחוספס שבו הופך לרומנטיקן לרגעים ספורים וכאן רודריגז כותב את אחת משורות האהבה הכי מוזרות אי פעם
"מותק אני לא מתבדח,
וזה לא החומר שאני מעשן
אני באמת חושב שאת נחמדה … "
(Silver Words )
מגיע מהמציאות – 1971
מבחינה מוזיקלית קשה למקם את רודריגז. המוזרות הבסיסית במוזיקה שלו נובעת מהיותו זמר פולק המתמודד עם המציאות שמסביבו ומנסה לתארה בשיריו המתוקים – מרירים מגובה העיניים. ואת זה הוא עושה עם עיניים קרועות לחלוטין ואישונים מורחבים. המתח שבין האמירה הישירה והחותכת לפסיכדליה שלו שהיא הכל פרט לאסקפיזם זול, הוא המפתח ליחודו ולקסמו . תזמורים קלאסיים לצד גיטרות אקוסטיות פשוטות, חטיבת קצב Fאנקית ממיטב נגני חברת מוטאון האגדית לצד גיטרות חשמליות פסיכיות ומחורעות, כינורות מוזיקה היספאנית רגשנית בשירי מחאה דוקרניים עם פעלולי אולפן מטורללים לחלוטין הם חלק ממרכיבי התערובת היחודית שכל כך קשה למקם ולמפות את מיקומה בהיסטוריה של המוזיקה, אבל אי אפשר שלא להתרשם מהסמיכות הטבעית שלה ובעיקר מהיחודיות .
לפעמים זה נישמע כמו חוזה פליסיאנו מבצע שירים של הוולווט אנדרגראונד לפעמים זה נישמע כמו הוולווט מבצעים חוזה פליסיאנו אבל בכל מקרה זה נשמע הרבה יותר טוב ומוזר ממה שאתם יכולים לדמיין.
מדובר פה בצמד תקליטים דגולים בעיניי ובעיניי עוד כמה מיליוני דרום אפריקאים. חפשו אותם ותוכלו פעם אחת לומר שיש לכם תקליטים שגם ידידנו הבריטים והאמריקאים אינם מכירים. רק אל תשכחו לקוות שהשירים האלה יהיו עבורכם אך ורק גלויות לתיירים ולעולם לא הפסקול האמיתי של חייכם.
"ותודה על הזמן
ואת יכולה להודות לי גם
ועכשיו כשהכל נאמר
שכחי מזה "
(Forget It )
סיקסטו רודריגז – 1998
לכל אלו שמגיעים לכאן אחרי הסרט Sugarman; אם אתם תוהים מה הטעם לחזור על כל מה שידוע, שימו לב שהפוסט הזה נכתב במקור בשנת 2003.
בתור אדם העוסק בצליל מכל כיווניו נשאלתי פעמים רבות מדי, למה הסאונד היה כל כך גרוע בהופעה הזו או ההיא? האם היתה זו אשמת הלהקה שניגנה רע? אולי היה זה טכנאי-הקול שהגביר את הערב? ואולי האשמה היא בציוד בכלל? בניסיון להשיב על שאלה זו ולנסות ולהבהיר את הבעייתיות שיש ביצירת סאונד להופעות בארץ. כל הדעות שיובאו להלן מבוססות על השקפותי ומסקנות האישיות בנושא כפי שנצברו מנסיוני האישי כמוזיקאי מופיע, כטכנאי, כמפיק, וכמאזין. מאחר ואני מכיר את הווכחנות הקומפולסיבית של אנשים במקצוע הזה שמשום מה חושבים שהם יודעים הכל מראש אני מסייג את דברי אומר שזוהי דעתי ואלו הן התרשמויות אישיות ואם אתם חושבים שאני טועה אתם מוזמנים להגיב, אבל אנא מכם חסכו ממני את מלחמות האגו בבקשה. דבר נוסף ראוי לציין שכל הדמויות המופיעות כאן הן ייצוג רחב של כמה וכמה אנשים שהכרתי וכל המקשר אותן לדמויות קונקרטיות במציאות שלנו עושה זאת על אחריותו בלבד.
שלושה שותפים מלאים חברו יחדיו כדי ליצור סאונד בעייתי להופעות בישראל, הטכנאי, המוזיקאי, ובעל המקום או מארגן ההופעה. אישית אני חושב שלכולם יש מידת אחריות שווה ולכן להטיל את הכדור המעוות ממגרש למגרש כפי שעושים כאן בדרך כלל לא תעזור בסופו של דבר לאף אחד מהצדדים לפתור את הבעיה. לכן ננסה לבחון בתחילה את הבעיות המיוחדות של כל צד בנפרד.
הטכנאי
טכנאי הסאונד שלנו הוא בחור שבאמת הגיע למקצוע הזה מתוך אהבה גדולה למוזיקה. אישית, עוד לא נתקלתי בטכנאי שהגיע לעסוק הסיזיפי הזה מתוך תחושה שכאן הוא יתעשר (הוא לא !!) או יפתח קריירה ארוכת שנים ( טכנאי בגיל 40 שסוחב עוד כבלים ומגברים!?) או אולי ישיג זיונים (עדיף להיות איש היי-טק בימינו) אם כן כיצד קורה שכמעט כל הטכנאים שמגיעים מתוך אהבה גדולה לנושא הופכים תוך כמה שנים להיות ציניקנים גדולים שיודעים יותר טוב מכולם מה צריך לעשות וגם רחמנא ליצלן קצת חרשים לעצות של אחרים ? אז הנה כמה קווים לדמותו.
1. ידע – ד"ר יש לך מישחה נגד "אוקזלירי "??
בסופו של דבר אנחנו מדינה קטנה בשולי הציוויליזציה המערבית וללא מסורת של הקשבה למישהו אחר או מסורת בכלל. נדמה שכל דור שקם פה היה צריך להקים את המדינה ולהמציא את הגלגל מחדש. במשך שנים כל רמת הידע שהיתה פה הסתכמה בשמועות שמישהו שמע ממישהו שאמר שככה עושים בצירוף למידה בדרך הקשה של ניסוי וטעיה עם ציוד מאיכות בינונית וירודה (המצב השתפר עם השנים אבל עוד נחזור לציוד בהמשך.) היו זמנים ולא רחוקים כל כך שבהם יכולת לקבל פה עבודה ישר בראש הפירמידה אם רק אמרת שהיית טכנאי בחו"ל מבלי שאף אחד בעצם ידע שהיית רק סוחב הכבלים של ההפקה. בשוק עבודה קטן יחסית החשש הגדול שמישהו יקח את העבודה שלך גרר לכך שטכנאים בכירים לא היו משתפים מידע כלל והעדיפו לשמור את הידע שצברו כתעודת ביטוח להעסקה נוספת. בפועל לא נוצרה איזו היררכיה ומסורת של העברת והפצת הידע שנצבר בצורה מסודרת. עם השנים הוקמו בתי ספר לסאונד בעיקר על ידי טכנאי אולפן (ההבדל בין טכנאי אולפן לטכנאי הופעות חיות הוא גדול מההבדל הפיזי בין אריאל שרון וקייט מוס) ומטבע הדברים הדגש על הגברת שטח היה קטן יותר מהדגש על הקלטה באולפן. בלי להיכנס ליותר מדי פרטים, חלק מבתי הספר האלו למדו את נושא הסאונד ברמה שטחית ביותר כך שהתלמידים סיימו את אותם בתי ספר אחרי ששילמו ממיטב כספם יצאו עם מידע חלקי ביותר בנושא, ערבוביה נוראית של חצאי אמיתות, פנטזיות פרועות, ושמועות וכך היו אותם אנשים צעירים ניגשים למקום ומצהירים "היי אני סאונדמן תנו לי לחרוש את האוזניים של הקהל"
העצוב הוא שבגלל שאף אחד לא ידע כאן יותר מדי, נוצר במשך השנים משחק פוקר רב משתתפים שבו כולם מנסים להטביע אחד את השני בפרטי מידע חסרי כל ערך. ניימ-דרופינג של מותגי ציודים הפך להיות חשוב יותר מידיעת והבנת התפעול של הציוד. בפועל כשזה הגיע לקריאת ספר ההפעלה שהגיע עם הציוד, פה נאלמו דום מיטב בחורינו המבריזים מהתיכון בתהיה מה זה האנגלית הזאת ?? זה יפאנית לא אנגלית!!.
2. אגו וציניות – "לא שואלים זונה איך הייתי!!"
זכורה לי היטב החזרה הראשונה שעשיתי כנער מתבגר בחדר חזרות שנוהל בזמנו על ידי אחד הסאונדמנים שעשה הכי הרבה הופעות בארץ. לאחר שלוש שעות שבהם הרשנו לעצמנו להתעלל במגברים ובתופים וליצור את הרעש הכי גדול אוזנינו הצעירות יכלו לספוג. יצאנו אל החדר השני משוכנעים שיפרשו לנו שטיח אדום ויגידו שאנחנו הדבר הכי טוב שנראה פה מאז שישו הלך על המים מייד פניתי אל טכנאי הסאונד הותיק בעודו מתעסק בקססה האינסופית שלו (טעות חמורה ביותר!!) שאלתי בביטחון שחצני של מתבגר: "נו איך היינו ??" "ילד! לא שואלים זונה איך הייתי" נבח עלי אותו סאונדמן מיתולוגי ובבת אחת נשטפתי מקלחת מים קרים שרק שנים אחר כך הבנתי את מלוא משמעות המשפט. יש בעייתיות מסוימת כשאתה עובד עם מוזיקאים שלעיתים הם לא הרבה מעבר לילדים בתיכון (בפועל או ברמה השכלית) שחצנים מלאים בעצמם משוכנעים שהעובדה שהם יודעים לנגן קטע של דרים ת'יאטר (להקת רוק כבד טכנוקראטית להחריד) מקנה להם גם את היכולת לצעוק על הטכנאי ולומר לו בדיוק מה לעשות עם האוזניים שלו. הבעיה רק מחריפה כשאותם מוזיקאים מתבגרים. כל טכנאי שעשה כמה וכמה הופעות בחייו יוכל לגזול בקלות כמה שעות מחייכם ולספר לכם על מנת ההשפלות העלבונות והכינויים שהוא ספג ממוזיקאים במשך השנים בין אם ישירות או בלחשושים מאחורי הגב. מוזיקאים מהצד שלהם הם לא בדיוק האנשים הכי רגועים או נחמדים בעולם לפני הופעה כשהם מלאים בחששות כמה כרטיסים ימכרו, כיצד הם ישמעו את עצמם, ומתי הבסיסט יגיע סוף סוף. העובדה שבין הבמה לעמדת הטכנאי נוצר שדה קרב פוטנציאלי הובילה להפסד של שני הצדדים לאורך השנים מהצד השני הרבה להקות נתקלות מתחילת דרכם בכל מיני טכנאים צינים שכבר עשו כמה וכמה הופעות בחיים שלהם וכל מה שהטכנאי רוצה לעשות זה לחזור הביתה בשלום ועם כמה שפחות עשיה אז שילכו להזדיין הארטיסטים האלה עם הבקשות שלהם, שני מיקרופונים לשירה, הא!! למה יש לו שני גרונות לזמר ? וככה בין העלבות הדדיות ("אל תתבייש, אל תתבייש, הסאונדמן קצת חרש, אחותו הבת זונה גילחה את האוזן השניה בסופט אנד איזי על המיטה" סתם שיר ששמעתי פעם להקה שרה בבאלאנס וכמובן הקלסיקה: "תלמד קודם לשיר לפני שאתה מבקש יותר מוניטור" המיתולוגי מצד הטכנאים) נותר הקהל כעוברי אורח תמימים שנקלעו לחילופי האש של שני הצדדים. אז נכון אתם יכולים לומר שיש טכנאים שהלהקה עובדת איתם והם מרגישים כחלק אינטגרלי מהלהקה אבל כל אמן שנאלץ לעשות את סיבובי ההופעות במועדונים שמחזיקים טכנאי קבוע מכיר את התופעה בה טכנאי נותן לך את התחושה שהוא בכלל עושה לך טובה ענקית אם הוא מכוון לך את המיקרופון ומצד שני כל טכנאי מכיר את תופעת האומן המצליח שמרגיש צורך להראות מי הבוס כאן ועכשיו על ידי תרגול נביחת פקודות לפני ההופעה) ברור לי שיש גם טכנאים וגם אמנים מזן אחר נחמדים עניינים ובעיקר מהוקצעים במלאכתם ללא מניירות קריזיונריות זהו באמת שיפור ניכר של השנים האחרונות וההתמקצעות שעוברת על הענף הזה סוף סוף. ככה שהעתיד מסתמן כמבטיח יותר בכיוון הזה.
3. איזה מוזיקה אתה שומע בבית ?
באחת ההופעות הראשונות שלי איפה שהוא באמצע שנות השמונים הבאתי עם גאווה גדולה פדל דיסטורשן חדש לגיטרה ברגע שהפעלתי אותו בזמן הבאלנס לפני ההופעה, החל הטכנאי שהיה שם מטעם חברת ההגברה לרוץ מהצד השני של הרחבה בנפנופי ידיים היסטרי ובצעקות אימה "שקט!! שקט!". כשהגיע לבמה כולו מתנשף וכמעט נחנק הוא פלט לכיווני "בן אדם! הגיטרה שלך מקולקלת! מה זה הרעש המחריד הזה?! "
בעבר היו פה טכנאים שחושבים שדיסטורשן זה גיטרה מקולקלת וצריך לסרס ולהעלים אותו לחלוטין כדי לא להפריע את שלום הציבור. והיום יש גישה הפוכה כמעט כך שכל הלהקה צריכה להישמע בדיסטורשן פראי בשני המיקרים התוצאה מזעזעת. ביום שאני אראה טכנאי אומר לחברו "אחי, תשמע איזה יופי של סאונד עשיתי לקול של הזמר " אני אחשוב שהגיעו ימי המשיח כי כמה אפשר להשוויץ בזה ששמת מיקרופון מול הזמר והוא פתח את הפה ושר? טכנאים אוהבים להשוויץ אחד על השני בסאונד תופים שהם יודעים לעשות. למה? כי יש שם הכי הרבה מיקרופונים וזו המומחיות של הבחור לשחק עם כל כפתור אפשרי במיקסר שלו כך שהתופים ישמעו כאילו פטיש האלים מכה בכדור הארץ זה שבמיקרה מדובר על להקה שעושה מוזיקה שקטה במיוחד אין משמעות כלל ככה תופים צריכים להישמע נקודה. יש פה בעייה של קיבעון מחשבתי ומוזיקלי של טכנאים שיודעים לעשות סאונד רק למוזיקה שהם אוהבים לשמוע בבית. והקבעון הזה הולך גם לצד השני. כיום בוגרים של בתי ספר וטכנאים צעירים מכירים ולומדים סאונד מסויים ובעצם כופים אותו על כל הלהקות שנקרות בדרכם באשר הן. אין זה משנה אם מדובר בלהקת ג'אז, אתני, רוק או מטאל, ככה הסנר צריך להישמע נקודה.
פעם שאלתי את אחד הטכנאים העסוקים ביותר בארץ תגיד איזה מוזיקה אתה שומע בבית? "אתה התחלקת על השכל? אני כבר לא שומע מוזיקה בבית!!" ענה לי אותו טכנאי בפליאה.
4. "מה איכפת לי איך זה נשמע על הבמה ? העיקר שבחוץ זה נישמע טוב "
מוזיקאי שלא שומע את עצמו טוב על הבמה לא יכול לנגן כמו שצריך נקודה. לא הרבה מהאנשים שעומדים ורואים הופעה מבינים כמה מוזר זה לעמוד על הבמה שם הכל נשמע אחרת לחלוטין. מה שהקהל שומע מהרמקולים הקדמיים אין לו שום קשר למה שהאומן שומע על הבמה. על הבמה בגלל העובדה שיש שם מגברים של הכלים הכל נשמע שונה באיזון אחר לחלוטין בשביל זה נוצרו המוניטורים שמשקפים לאומן פחות או יותר את מה שקורה עם שאר חבריו ללהקה שלמרות שהם עומדים חצי מטר ממנו קשה לו מאוד לשמוע אותם. בארץ השתרשה איכשהו התחושה שקודם כל עושים סאונד לאולם ורק בחמש הדקות האחרונות של הבלאנס ובלחץ אטומי עושים סאונד למוזיקאים שנימצאים על הבמה והתוצאה ? המוזיקאי שומע את עצמו כאילו הוא מנגן על ההימאליה והמתופף יושב מתחת לים המלח. באמצע ההופעה המוזיקאי מתחיל להרים לעצמו את הווליום עצמאית והסאונדמן מתעצבן ומוריד אותו במיקס החיצוני המוזיקאי על הבמה מגביר יותר ומתחילה מילחמת ווליומים אידיוטית. וזה במיקרה שהמוזיקאי יכול להרים לעצמו את הווליום מה עושה זמר שלא שומע את עצמו ??? מה הוא יכול לעשות ? לצרוח ולזייף.
5. הציוד ים של מיסים – ים של רמאים שדחפו לבעלי המקום את הזבל הכי נוראי שיש – ים של קילקולים – ים של הזנחה – ים של סכיני גילוח באוזניים – ים של דמעות – קח את הציוד שלך צבע אותו בכחול וזרוק לים
המוזיקאים
החוליה הראשונה בשרשרת של הצליל מגיעה מהנגן והכלי שמפיק אותו וכבר פה יש לנו כמה בעיות כואבות וחמורות
1. "קומבינות מוזיקליות, שלום"
את השוק הקרטלי ממש של כלי הנגינה בארץ מחזיקים בביצים שניים וחצי יבואנים שאינן מאפשרים יבוא מקביל ושוק חופשי לכל מותג שעומד לרשותם ובפועל מתחרים בינהם מי ירמוס את מי על ידי גזילת מותגים אחד מהשני . המחיר של התחרות המופרעת הזו הוא האיכות הירודה של הכלים שמגיעים הנה. בעלי חנויות הנגינה תמיד חיפשו את קיצור הדרך שיביא להם מקסימום רווח ובדרך לזה נעשו פה מספר קומבינות מחרידות ורמאיות לחלוטין. במשך השנים ובעיקר בעידן שלפני רשת המידע הגדול הובאו לכאן כלים מליגה ז' ונימכרו במחירים של כלים איכותים לכל דבר. בנוסף לכך הובאו לכאן במשך השנים אינסוף תחליפים זולים יותר שעם הזמן וטכניקות שיווק אגרסיביות קיבלו מיתולוגיה כאלו שהם שווים או יותר טובים מהדבר עצמו. מיגוון ומבחר הכלים שעמדו לרשותך להשוואה או בדיקה היה מצומצם וכל מי שכילד הגיע לחנות כלי נגינה וניסה לרכוש גיטרה יכול לספר לכם איך אמרו לו "מה אתה רוצה ילד? אל תיגע בגיטרות!" והכי גרוע היה אם כבר באת עם ההורים שלך ( שהם כידוע מממני הכלים הראשונים של הילדים ) המוכר היה ישר דוחף להם את הגיטרה הזיבלית מהסטוק האחרון של כלים שהגיעו לחנות והיו צריכים להיפטר מהם בטכניקות שערוריתיות. כילד רציתי ישר גיטרה חשמלית או אקוסטית אבל המוכר שיכנע את אבי "מה פתאום להתחיל עם גיטרה חשמלית או מיתרי ברזל – שיקנה קודם קלאסית ילמד לנגן ינגן מתי כספי ואז נדבר…" כפי שהגדיר זאת חבר – " כניראה שאם לא נדפקת 6 – 7 פעמים על ידי חנויות כלי זבל אתה כנראה לא רשאי לקרוא לעצמך מוזיקאי במדינה הזו " כשילד מתחיל לנגן על כלי עם סאונד רע שבנוי בצורה שמקשה עליך (רובם המכריע של הכלים הזולים) אין להתפלא שחלק גדול מהתלמידים נשברים די מהר ומפסיקים עם הכלי או מתרגלים לסאונד הגרוע ובמקרה הטוב ולומדים לעשות את המקסימום מהמינימום האפשרי . שלא יובן לא נכון – איני טוען שכל תלמיד מתחיל צריך ישר לקנות כלי שעולה כמו מכונית ואז להתחיל ללמוד. כלל לא אבל גם בארץ הקומבינות אפשר למצוא כלים טובים במחירים זולים אבל זה לא יהיה הכלי עם הכי הרבה רווח למוכרים ולכן יעדיפו בחנות כלי הנגינה תמיד להיפטר ולדחוף ללקוחות כל מיני כלים של קומבינה (אז מה אם זו גיטרה המיוצרת בקוריאה עם חלקים מבולגריה זו זו גיטרה ספרדית אותנטית!!) ולהרוויח יותר. למוזיקאי שכל חייו ניכנס לחנות הזבלילית המקומית צפוי שוק היסטרי כאשר יכנס לחנות כלי נגינה בלונדון או בארה"ב. אחרי שיחטוף הלם מהמבחר העצום, יוריד מהמדף איזו גיטרה הוא מייד יבין איפה התחבא הסאונד שהוא רצה כל חייו. ובפועל ניסה להשיג אותו בכלים לא טובים ואם אתם חושבים שאני מגזים אז תבדקו כמה כלים של מקצוענים נרכשו בארץ באמת .
וכלשמוזיקאי אין סאונד טוב בידיים לא משנה כמה מיקרופונים ושנים של טכנאות יש לך בתרמיל, סאונד טוב לא יצא לך מזה. גם רמת תיחזוק הכלים היתה במשך שנים איומה ולא היה מי שיודע באמת איך לתחזק את הכלי כראוי שוב הדברים השתנו מהקצה אל הקצה חצי העשור האחרון ושוב הסיבה היא האינטרנט ומהפכת המידע.
2 . "תגיד אתה יודע מה זה הכפתור האדום הזה על הסינטי עושה "
אני חושב שכל מי שהולך להיות מוזקאי צריך לעבור בדיקת גב מקיפה משום שלהיות מוזיקאי שמופיע זה בעיקר לסחוב כלים הלוך ושוב אינסוף פעמים אבל כמה מתופפים אתם מכירים שסוחבים את הסט שלהם לבארבי ? וכמה פעמים שמעתם גיטריסטים באותו אולם שנישמעים דומה מאוד גם אם הכלים שלהם היו שונים לחלוטין ? כן בארץ מקובל להופיע עם ציוד של המקום החל ממגברים, דרך תופים וכלה במיקלדות. למה? כדי לא לסחוב ציוד. כל ההופעות פה ממילא זה חלטורה אחת גדולה שבאים אליה שלושה אנשים, אז שאני אסחב את מגבר המנורות היקר שלי?? פורטיס בסוף עונת התפוזים אבחן את הבעיה בחריפות וסיפר על סיבוב ההופעות שלהם באירופה כאשר כל לילה הוא ניגן עם אותו מגבר עד שהחל לפתח איתו "יחסים אישיים" כהגדרתו . ובזה הוא צודק .כאשר אתה מנגן שוב ושוב עם הציוד שלך ולומד להכיר אותו לעומק ולהכיר את יתרונותיו וחסרונותיו אתה תדע להפיק ממנו סאונד טוב. כאשר אתה מגיע להופעה ומשתמש במגבר של המקום אתה בבעיה. לקלידנים יש בעיה אחרת הכלים שלהם בדרך כלל מורכבים ומסובכים מאוד וצריך להיות לעיתים מהנדס כדי להבין את הארכיטקטורה הפנימית של הכלי . ברוב המקרים הקלידנים יעדיפו להשתמש בסאונדים המוכנים מראש של הכלי אלה שהגיעו מהמפעל ונועדו בעיקר כדי להרשים את הלקוחות בחנות כלי הנגינה ולא להשתלב בלהקה. מנסיוני הם כמעט תמיד צריכים לעבור מודיפיקציה תכנותית כדי להשתלב בלהקה אבל לתכנת סינטיסייזרים זה מסובך מדי גם לרוב הנגנים המקצוענים אז פלא שהכל נשמע הומוגני כל כך עד כדי כאב ויש לך תחושה שאת הסאונד הזה כבר שמעת מיליון פעמים בעבר?
3.אנחנו קיימים עשור והופענו פעמיים
תאשימו את מי שאתם רוצים אבל העובדה המצערת היא שלהקות לא מופיעות פה מספיק בכדי שיווצר להם ניסיון במה ובעיקר סאונד עצמי שמגיע אחרי הרבה נגינה משותפת. חזרות עוזרות ללא ספק. אבל ההופעה זה עולם אחר לחלוטין. מניסיוני האישי ככל שהלהקה עשתה יותר הופעות יותר קל לעשות להם סאונד שמשקף אותם ככל שהלהקה עשתה חזרות בבית של המתופף זה ישמע נורא ואיום.
4. "יש לך ויאגרה למארשל שלי ?"
בניגוד למה שהרבה גיטריסטים מאמינים אין שום קשר בין גודל המגבר שלהם וגודל איבר המין שלהם. כמה פעמים ראיתי מוזיקאי סוחב מגבר אימתני להופעה רק כדי שאחש הסאונד יגיד לו שיכוון את הווליום בין 1 ל 2? למה? כי יותר חזק מזה הגג מתפרק וכוחות זק"א מייד מוזעקים למקום. הבעיה היא שמגברים כאלו מתוכננים לעבוד בווליומים חזקים יותר של 8- 10 שאותם אפשר להפעיל רק אם אתה מופיע באיצטדיון עד אז גיטריסטים יקרים תקנו מגברים שמתאימים יותר למועדונים שבהם אתם תנגנו 90 אחוז מחייכם כמוזיקאים.
5. אתה החוליה החלשה – שלום!! הדבר הכי מתסכל בסאונד הוא הידיעה כי החוליה הכי חלשה בשרשרת, תמיד קובעת את איכות כל השרשרת. גם אם הבן אדם הלך והשקיע בציוד איכותי מאוד וסחב את המגבר שלו והקלידן למד את ספר ההפעלה של הסינטי שלו בעל פה , עדיין אני רואה לעיתים נגנים שמשתמשים בכבלים מאיכות ירודה או איזה אפקט זיבלי אחר שפשוט מעכיר להם את כל הסאונד. הדבר גם מחמיר כשמדברים על הכבלים של ציוד ההגברה של המקום עצמו שהם כמעט תמיד בלויים ושחוקים מרוב שימוש ובירה שנשפכת עליהם אבל כל עוד הם מעבירים איזה סיגנל אז למה להחליף אותם ???
בעלי המקום
להשקיע באקוסטיקה ? 100 שקל מספיקים ? דויד שלח אותי! ולמה ציוד הגברה הזה כל כך יקר? אין לך משהו יותר זול בשבילי שנראה כמו זה אבל עולה חצי מחיר? תשיג לי חיקוי זול של המיקרופונים האלה! אולי תזיז את הרמקולים משם זה לוקח לי מקום של שני שולחנות, מה זאת אומרת אתה רוצה להרוויח פה כסף? אתה סאונדמן לא? תעבוד תמורת משקאות חינם וטיפים, וחוץ מזה לך למכור כרטיסים כי הבחורה שמוכרת כרטיסים הבריזה לי, רגע מה זאת אומרת בקשתם שלושה מוניטורים? חשבתי אתם רוצים מונו, ומונו זה אחד לא? נו מתי תגמרו כבר עם הבלאנס, זה נשמע אחלה!! אחלה!! באמת. וכשהנגריה בחוץ תפסיק לפעול גם אתם תשמעו את זה! תסמכו עליי. תגידו תודה שאתם בכלל מופיעים פה, וברוכים הבאים לגיהנום. (כמובן, שצריך לסייג, לא כל בעלי המקומות הם כאלו ויש הרבה אחרים ושונים, בכל הכללה יש שמץ של קללה)
דויד פרץ - יוצר השיר 